בימים אלו הלב, הראש והנפש נמצאים רובם ככולם במקום אחד – בציפייה מתוחה לשובם של החטופים והחטופות. המראה של ראשונות החטופות חוזרות אל משפחתן, מגמד כל דבר אחר – גם את האמנות הטובה ביותר. סביר שכך יהיה לאורך כל תקופת מימוש העסקה, ובכל זאת, אנחנו כאן כדי לדבר אמנות. אספנו כמה תערוכות המוצגות מחוץ למרכז הארץ, אולי זו הזדמנות טובה לנצל את מזג האוויר היפה כדי לנשום קצת ולראות אמנות.

חלל הגלריה הוא לעתים – אולי תמיד – מראה לנפשם של האמן או האמנית המציגים בו. הציור, הפיסול או הוידאו בתערוכה הם תרגום של תופעות נפשיות, רגשיות וגם היסטוריות שהשפיעו על האמן או האמנית. תערוכות השבוע מזמינות אותנו לפסוע אל תוך ראשם וליבם של האמנים לחוויה אישית מאוד אך כזו שבה נוכל בתקווה למצוא גם את עצמנו.

תערוכות השבוע עושות את מה שאמנות טובה אמורה לעשות – לקחת חוויות יום יום, משברים לאומיים, או פשוט רגש חי ולהמיר אותם לכדי יצוג אמנותי. הדבר הכאילו פשוט הזה, אבל כל כך סבוך וטעון – להפוך רעיון לכתם צבע, או לפסל או לצילום – הוא "כל התורה על רגל אחת" וכשזה עובד אמנות יכולה להזיז את העולם.

עם עלייתה המטאורית של הבינה המלאכותית, המסוגלת לייצר דימויים מציאותיים בצורה מפתיעה, יש כאלה המכריזים על מותו של הצילום. אך כמו עם הציור בשעתו, גם כעת נראה שמוקדם עוד להספיד ובמצב החדש יש דווקא פוטנציאל לשינוי והתחדשות. תערוכות השבוע, שבאופן מקרי כולן של צילום, מוכיחות לנו שהצילום חי ובועט ויוצא מחוזק מתוך המשברים.

עסקנו כאן וגם בסיורים שלנו במה שמכונה "אפקט הוואו", אותה נטיה של אמנות עכשווית בשנים האחרונות ללכת על הגדול והרועש במטרה להדהים את הצופים ולבלוע אותם לתוך חוויה גדולה מהחיים. עם זאת, לאחרונה אנחנו מתחילים לזהות מגמה, גם בארץ וגם בעולם, של פניה חזרה לאינטימיות וצניעות. תערוכות השבוע זונחות את הצעקני, המשופשף והנוצץ, לטובת אמירה שקטה ונקיה יותר.

לפי החלוקה הפשוטה של ז'אנרים אמנותיים, אמנות פיגורטיבית מתארת את המציאות הממשית ואמנות מופשטת מתארת מציאות פנימית או נפשית יותר. אך מה קורה כשהגבולות בין השניים מיטשטשים ומתמוססים? תערוכות השבוע צועדות על הגבול הדק שבין דימוי ריאליסטי ומופשט – איזור הדימדומים שבין המציאות לבין הנפש והדמיון. בימים שבהם המציאות עולה על כל דמיון על בסיס יומיומי, יש משהו במצב הביניים הזה שנראה לנו מדוייק כרגע.

איך תופסים את רוחו של הרגע הנוכחי? אפשר לתעד בכתב או בציור את מה שנראה מול העין, אפשר לצלם את האנשים והרגעים הגדולים שבונים את ההיסטוריה בהתהוותה ואפשר לתעד בוידאו התרחשויות דרמטיות. תערוכות השבוע בוחרות בדרך אחרת, דקה ומעודנת יותר, כדי ליצור פסיפס של קווים, דימויים ורגעים שבונים יחד דיוקן של הכאן ועכשיו שהוא אמנם מופשט יותר, אבל לא פחות מדויק.

בתוך המשבר המתמשך בו כולנו נתונים בשנה ומשהו האחרונה, "הישראליות" שלנו חשופה יותר מתמיד. פרחי בר כאלה – רגל אחת בעולם המערבי ורגל שניה במזה"ת, מוערכים ואהובים – שונים ומוגלים,