כ-אב-א. שני ורנר על תערוכתו החדשה של תומר ספיר בגלריה שלוש

צילום: אלעד שריג

תערוכת היחיד החדשה של תומר ספיר בגלריה שלוש נפרשת על פני שתיים מתוך שלוש הקומות של הגלריה, הממוקמת במבנה ששימש בעבר כבית מגורים. זהו פרט חשוב, כיוון שהאדריכלות הדומסטית הולמת את התערוכה אשר בנויה כמיצב תלוי חלל, ועוסקת – לראשונה באופן מובהק במערך עבודתו של ספיר – בזירה המשפחתית והביתית. המיצב מורכב מעבודות צילום, וידאו ופיסול, ביניהן: אוהל משחק מאולתר עשוי חיתולי בד, מסכות מוות של ספיר ושל אבי לובין (אוצר התערוכה ובן זוגו של ספיר) ותחתן נר דולק תמיד, פסלי רדי מייד עשויים צמחים (כוריזיה בקבוקית ופסיפלורה), וסדרת פורטרטים כפולים מודפסים על שקף. על אף שספיר מוכר בעיקר בזכות עבודות הפיסול שלו, הפעם העבודה הפלסטית פחות דומיננטית מבדרך כלל, ונדמה כי עבודות הווידאו הן לב ליבה של התערוכה.

בעבודה "מסכת מוות" (2015) מתועדים ספיר וילדיו התאומים. הם מחלצים את מסכת המוות של "אבא תומי", מתוך תבנית עשויה אצות. ספיר במרכז ותמרה ונמרוד משני צדיו והם לובשים קסדות משחק – חיקוי ילדי של קסדות של כוחות ביטחון. ספיר מכה בפטיש כדי לשבור את התבנית, תמרה ונמרוד מקבלים את הפטיש בתורם. ספיר מסביר את התהליך, ותמרה ונמרוד שואלים. התאומים הם כמעין מכפלת קבועה משני צדיו של האב. הצלם, לעומת זאת אילם ונעלם, אך מבטו של ספיר מחויך אליו וברור שזו הצלע הרביעית במארג המשפחתי הזה.

עבודת הווידאו "קטיף" (2017) מציגה אבא ושני ילדיו הקטנים עומדים בלבו של אי תנועה ירוק וקוטפים את פרותיו המוזרים למראה של עץ פראי-מתורבת, עקום בגזעו וקוצני. המעשה יעיל ושקט, כפעולה מתורגלת היטב של אדם בעל מקצוע, ובמקרה של תומר ספיר – המקצוע הוא אמן. פירותיו של עץ הכוריזיה הבקבוקית מפיקים סבכת אבקנים פרוותית שהפכה לאחד מחומרי הגלם המרכזיים ביצירתו של ספיר בעשור האחרון. כעת, במעשה רפלקסיבי, המצלמה או "עבודת הווידאו" היא כעין הנפקחת על עצמה; מעשה אמנותי המתעד את המעשה האמנותי, חומרי הגלם הם גם הפרי וגם הילדים, והילדים הרי הם גם פרי, והפירות כמו קוטפים את עצמם, והמחולל של כל זה הוא האמן, האבא.

צילום: אבי לובין

כאמור, ברושם ראשוני ניתן לומר כי תערוכתו של ספיר שונה בתכלית מכל מה שהציג בעבר. במיוחד ביחס ל"מחקר לקראת האינדקס הקריפטו-טקסידרמי המלא", פרוייקט מתמשך במסגרתו קיטלג ומיין מיני צמחים ובעלי חיים, חלקם אמתיים וחלקם פרי דמיונו. הפעולה הפסבדו-מדעית הציעה קריאה אלטרנטיבית לא רק לטבע עצמו, כי אם לאופן בו הוא מקוטלג, ממושטר ומתווך הלאה. עם זאת, באופן טבעי מגיעים המחקרים הללו בסופו של דבר אל האדם, בדרך כלל – במוזיאוני טבע למשל – הוא מוצג בצורתו הראשונית כצייד, כשליט על הטבע.

כאשר ספיר מגיע סוף סוף אל הפן האנושי, הוא בוחר לתאר אותו בגלגולו העכשווי ביותר. הגבר ניצב בימינו אל מול דילמות ותפקידים דומים ושונים. מחד, הוא מתמודד עדיין אם תפקידיו הקמאיים כמפרנס או כבעל הבית. מאידך, אפשרויות הפרנסה מאפשרות לו כאמור לעסוק גם באמנות. המרחב המשפחתי העכשווי מביא עמו גם סוגי אינטימיות חדשים, כאלה שבהם הגבר קרוב יותר לתהליכי החינוך, ושאלות קיומיות מצריכות מענה מושכל ומוסרי. אם כן, ספיר לא רק מאפשר לנו צוהר אל התא המשפחתי האישי שלו, כי אם הערה כללית יותר על מצבו של הגבר בעידן משתנה.

"משהו קרה לנו, אבא" – שמה של התערוכה – לקוח מעבודת וידאו נוספת המוצגת על מסך קטן יותר. התאומים מצולמים דרך אפליקציית משחק בשם "מסקרייד" המאפשרת להחליף בין הפנים של המצולמים, והבקשה לעזרה נשמעת בעת היתקלות עם קושי טכני בהפעלת המשחק. חלל הגלריה נשטף בקריאתו של הילד "משהו קרה לנו, אבא", זו קריאה מציקה, אך בשל חזרתה הנשנית לבסוף היא הופכת למונוטונית כמעט עד כדי התאיינות. הקריאה וגם גוויעתה מתפקדות כמעין כרוז "ממנטו מורי" בתערוכה שבה הזמן, האבהות, המוות ומעשה האמנות עצמו הם השחקנים הראשיים.

טקסט: שני ורנר, Talking Art

"משהו קרה לנו, אבא", תערוכת יחיד לתומר ספיר. אוצר: אבי לובין. גלריה שלוש לאמנות עכשווית, מזא"ה 7 תל אביב.

צילום: אלעד שריג