הג'יני של יאיר פרץ

חדר שחור ואפלולי, רק זרקור אחד של אור מאיר על הדמות שבמרכז, והתאורה הקונטרסטית יוצרת תחושה שמדובר פה בסצנה במופע תאטרון דרמטי. האווירה שקטה, הדמות רכונה, מכונסת בעצמה ואינה מודעת לקהל הצופים הלוטש בה את עיניו. מה הוא עושה? מעשן. סתם כך, בבדידותו, מעשן. אך אין זו פעולה אגבית, זו לא סיגריה חטופה וגם לא עישון של אחרי או לפני דבר מה. ההיפך הוא הנכון, כל כולה של הפעולה, כל תכליתה, היא העישון בלבד.

עמוד העשן המיתמר מתוך שתי הידיים, נדמה פתאום לג'יני העולה מכד קסמים. ידיו של האיש אוחזות בסיגריה, עיניו נעוצות בעשן במבט משתאה. מחוות הידיים, ספק חובקות באהבה, ספק חונקות בתיעוב. יחסים אמביוולנטיים. לעשן, לעשן, לעשן. כאילו מה עוד נשאר לעשות בחיים האלה? כי סיגריה היא אמתלה להפסקה, וכשלוקחים אותה ברצינות היא זמן למחשבה, וזמן לשקט, וזמן למרחק מכל הרעש הזה שבחוץ, וכל הרעש הזה שבפנים.

אך בסופו של דבר מדובר בציור, וכשמדובר בציוריו של יאיר פרץ – אל לנו לשכוח זאת. גם אם נרצה לא נוכל, כי מעשה הציור כל כך נוכח כאן. בין אם מדובר בפנטימנטו – החרטה של הצייר שנשארת נוכחת בקווים גסים, מתריסים כמעט. או בפער הבלתי ניתן לגישור שבין הרקע השטוח לדמויות הנפוחות. בצבעים הלא לוקאליים והזרחניים, ובעיקר במשיכות המכחול, עבות ובולטות, אקספרסיביות עד כדי שיגעון. הגוף בתזזית, הופך לתנועת המכחול, וזו הופכת לעשן והעשן הופך לשד, והכל אינו אלא צבע על בד.

על פניו מעשה אמיץ, לעסוק בציור בעידן שכל כולו דיגיטציה ותמונות; ואולי זה כל שנותר לעשות, ואם כבר לצייר אז שהציור יהיה כזה. אצל פרץ זו המשימה, לא לעשות דברים שלמים ובטח שלא מושלמים. כאן לא יגישו לכם את החיים בכפית של דבש. כאן תקבלו ציור מסחרר, מרושע כמעט. כאן תקבלו את החיים בחדרים אפלים, במעשים לא מהוגנים, בגופים מעוותים וגופות מבותרות. שברי מציאות, וזיכרונות, ורפרנסים מתולדות האמנות, ובדיה – הכול הולך. השד הוא החיים, והשד הוא הציור עצמו, אהוב ושנוא, מבטיח ומאכזב.

טקסט: שני ורנר

"מכף רגל עד ראש", תערוכת יחיד ליאיר פרץ. מוצגת בגלריה חזי כהן עד 22.10.16.

יאיר פרץ, מעשן 2015