לבד, בחושך

"מעולם לא ניסיתי זאת, ואיני יודע על אדם אחר שניסה זאת, אבל אני בטוח שזה יצליח. לא כל קרני האור נראות לעין אך כולן נתפסות על נייר הצילום. כך, באם נכניס מצלמה לחדר חשוך, קרני האור הללו ימלאו אותו (ולא יאירו כמובן). אם יהיו אנשים בחדר הם לא יראו זה את זה, אך אם נציב שם מצלמה ונכוון אותה אל אחד האנשים, היא תקלוט את הדיוקן שלו ותחשוף את מעשיו. עין המצלמה תראה את המקום שהעין האנושית לא תראה בו דבר מלבד חשיכה. הו אז, איזה גילוי יהיה לנו באפשרות לחשוף את מחשכי החדר על נייר הצילום". (וויליאם הנרי פוקס טלבוט, מתוך "העיפרון של הטבע", 1844-6. תרגום חופשי)

שוב משמש טלבוט – מחלוצי הצילום, כנקודת מוצא לעבודותיו של אורי גרשוני (המוצגות כעת בתערוכה "מלבד חשיכה, כלום" בגלריה שלוש בתל אביב). בתערוכתו הקודמת ("השמש של אתמול"), חזר גרשוני לאחוזתו של טלבוט באנגליה והתחקה אחר צעדיו וצילומיו הראשונים בעודו מסב את מצלמתו הדיגטלית למצלמת נקב בדומה לזו שטלבוט השתמש בה. הפעם, משתמש גרשוני בטקסט מתוך ספרו המכונן של טלבוט "העיפרון של הטבע" ומסבו לכותרת התערוכה, אך רב מזה הקשר בין השניים.

תערוכתו של גרשוני מורכבת משלוש סדרות של צילומים שנלקחו בעת שהות-אמן בגרמניה. בסדרה אחת, מצלם גרשוני את המתרחש מבעד לחלון חדרו באמצעות עדשה טלסקופית ומצלמת טלפון. צילומים אלה חושפים שכונה שקטה ומעוטת התרחשויות – עלוות עצים, צעצוע זרוק ברחוב, איש שמביט אל מכסה המנוע של מכונית. הסדרה השנייה מורכבת מצילומי מסך המחשב (print-screen) בזירות אינטרנטיות של שיחות סקס. גרשוני מצלם את הנותר בסוף האקט, את מקום מושבו של הפרטנר בצד השני של השיחה. מדובר באוסף של פינות ישיבה – מיטות, כסאות מטבח או ספות סלון. נטושות, עם כרית מעוכה כעדות לנעשה או צעצוע מין שנראה לפתע כלוויתן שחור ששט בחלל. את הסדרה השלישית אוסף גרשוני מארכיוני תצלומים היסטוריים של בתים של יהודים בזמן מלחה"ע ה-2, בתים ריקים, שוממים, נטושים.

כל אחת מהסדרות ממוסגרת בצבע שונה המהווה מעין קיטלוג והבדלה ביניהן, אם כי זו הבחנה שיכולה בקלות להעלם מן העין אילולא ידענו עליה מראש. למעשה מדברים כל הצילומים בשפה דומה, צילומי שחור-לבן, מטושטשים כמעה, המפנים מבטם אל סצנות חסרות דרמה ושמעטה בהן נוכחות אנושית. קצת בדומה לאלה שטלבוט צילם, אם כי זה עשה זאת בשל מגבלות טכניות הכרוכות בראשיתו המסורבלת של הצילום. מעבר לכך, מתעוררת תחושה דומה בצפייה בהם, דבר מה אפרורי, מלנכולי, סגרירי ומנוכר. שכונת מגורים, בית, רגע אחרי שיא ההתרחשות המינית, מקומות שכמהים לאינטימיות ומפגש, וזו נעלמה מהעין. מי הוא האיש המציץ אל הלא מסקרן להצצה? המפנה את מבטנו אל המקומות שיכולנו לשכוח, שמדכא לנו להביט בהם.

כתביו של טלבוט תמימים ומלאי חן, הם נכתבו בזמן שאפשרויות חשיפת המחשכים על ידי המצלמה היו רק בגדר השערה של ניסיון בלתי ממומש. כשניתן היה רק לדמיין מה תחשוף זו שהעין האנושית אינה מסוגלת לתפוס, כמה פיתוי היה אז במדיום החדש הזה. אכן, מאז המצאתה לוקחת אותנו המצלמה למסעות במקום ובזמן, היא לקחה אותנו אל פנים הגוף שלנו ואל הירח, היא החזירה אותנו אל אירועים שלא נכחנו בהם, היא חשפה בפנינו את רגע מותו של אדם, את מראה של טיפת גשם מתנפצת על סלע, ואת תנועותיו של עובר ברחם אמו. אז חרש חרש, במציצנות שאין לה אוכף, והיום בתרועות רהב אנו משתמשים בה בכדי לספר את סודות הפנטזיה שלנו.

כשגרשוני בוחר להתייחס למדיום בו הוא משתמש, לחזור אל ההיסטוריה שלו, יש כאן מסע של חיפוש. המבט פנימה הפך להיות למרכז העניין ולסימן ההיכר של עבודותיו. זהו תמיד מבט של היסטוריוגרף, בין אם זו היסטוריה כללית או אישית או של האמנות והצילום. או אז, רוחו של טלבוט מרחפת מעל העבודות כמעין אב קדמון והמבט עליו הוא נוסטלגי ומלא כמיהה. אל זמן אחר, שהיה בו מין חדוות הגילוי, שעוד היו דברים שטרם נגלו אל העין, כשעוד הייתה חשכה, ומלבדה – כלום.

אורי גרשוני, "מלבד חשיכה, כלום", גלריה שלוש לאמנות עכשווית, רח' מזא"ה 7, תל אביב. עד 28.3.15