הזמנה לתערוכה: "השמיים עוברים לארץ אחרת", טל ניסים

שמחה לשתף אתכם בטקסט שכתבתי לתערוכה היפה של טל ניסים "השמיים עוברים לארץ אחרת".
התערוכה תפתח ביום חמישי 28.1.16 בשעה 20:00, גלריה אינדי, שביל המרץ 5, בניין 7, תל אביב
אירוע פייסבוק

עץ אקליפטוס בודד ניצב על גבעה יבשה של אמצע הקיץ ברמת הגולן. הוא ניטע שם לפני שנים רבות, זר מארץ רחוקה שיובא בחסות חלומות לא לו. תחילה היו סביבו רק בני מינו, שיחים ועצים אחרים, אך ברבות הימים יכול היה לצפות באנשים ממרחק, עודרים, חורשים, זורעים ובונים. לא עבר זמן רב והחלה התזזית של בני האדם רוחשת וגועשת, עתות מלחמה בפתח. מעברה השני של הגבעה זורעים כעת מוקשים, סימון טריטוריה. המולה, טנקים והפצצות, חיילים רצים, ודם נישפך צובע את האדמה ונספג בה. לפתע, ממש ברגע, שקטו הרוחות. מה שהיה שלהם עכשיו הוא של האחרים, ורק המוקשים – צלקות מלחמה מגוידות, עוד טמונים באדמה, דוממים לצד שורשיו.

כך, בדימוי הזה, נפתחת תערוכתו של טל ניסים. או אולי נכון יותר לומר שהיא נפתחת ברעש מטרים לתמונה. קול פיצוץ רועם נשמע בעלטה, וזה, בוקע מתוך עבודת הווידאו שצובעת הכול באור ובצליל. מיד לאחר מכן נחשפת תמונתו של אותו העץ הזקן, הבודד. רוח קלה רוחשת בין עליו ומלבד לזה – דממה. המראה פסטורלי, כציור נוף נשגב רחב ידיים ושליו, כזה המזכיר לנו את יופייה התמים של הארץ הזאת. ענן של עשן ואבק עולה מתוך האדמה ועוטף חרש בלאט את העץ עד שרואים רק אותו, ואז הכול משחיר. לוקח רגע עד שהדברים מתחברים: המוח מפענח שהפיצוץ העלה את העשן, ידיעת הארץ מסבירה שכנראה מדובר בפינוי מוקשים, ההיגיון מוסר שיש לעשות זאת כדי להרחיב את הבנייה, והלב נכמר בגלל העץ שרואה הכול, ובגלל האדמה שמספרת את סודותיה.

לצד עבודת הווידאו מוצגת סדרה של שלושה צילומים. גם באלה ובדומה לעץ, ישנו אובייקט יחיד במרכז הפריים – בית הרוס. פנים הבית חשוף, ותמימותם של הקירות בצבעי הפסטל מתנגשת עם אלימותם של מוטות הברזל והצינורות הפורצים החוצה מהקירות השבורים. אלה הן השאריות של אחד הבתים האפלים בהיסטוריה של תל אביב – הבית ברחוב פיין 1. טל ניסים מצלם אותו ברגע המכריע, רגע לפני מחיקתו הסופית. עד לא מזמן הוא היה מעוז לפורענות, כוורת רוחשת של זנות, סמים קשים ואלימות בלתי נתפסת. אך בקרוב, יימחה מעל פני האדמה ובמקומו יקומו מגדלי מגורים כחלק מתכנית ההשבחה העירונית. האם ידעו דיירי הבית החדש כי מוטותיו טמונים באדמה הספוגה בזיעה, וריר, וזרע ודם? האם יישמעו קולות הקורבנות – חורקים בצינורות, מזמזמים במשב המזגנים? האם תצליח בנייה אחת למחות את ההיסטוריה הכואבת של קודמתה? ואולי יישאר הצילום כעדות אחרונה למה שהיה.

לבסוף, כקריצה אל העבר של עצמו, מוצגת עבודת וידאו נוספת. טל ניסים חוזר אל מעלליו הישנים בניסיון לחשוף את אמצעי הייצור, את המצלמה. בעזרת הטלפון מצלם ניסים את הקרנת עבודת הווידאו הקודמת, ממש בפתחו של המקרן. קרני האור לא מצליחות להיקלט כדימוי קוהרנטי ונשברות על עדשת המצלמה בסלולר. קול הפיצוץ המוכר נשאר כעדות יחידה המפרשת את אשר אנו רואים, והוא מהדהד ומהדהד עד בלי די.

העץ, הבית, והמצלמה עצמה, כולם מספרים לנו סיפור עצוב על זמן ועל מקום, ותחושת האבסורד היא זו ששוזרת הכול יחד. ראשית, ההבנה המרה שהיופי והמוות יכולים לדור יחד, ויתרה מכך, האבסורדיות של ההיסטוריה שלנו כאן. טעויות העבר לא משכילות, אלא רק מנסות להיטשטש, אנו עוקרים את הפצצות, בונים בית אחד על שרידיו של אחר. העין מסתירה אבל האדמה זוכרת, הצילום מייפה את התמונה, אבל המנגנון נחשף במערומיו. שם התערוכה, "השמיים עוברים לארץ אחרת" לקוח ממשפט שאמרה בתו של ניסים כשקרעה חלק מציור שציירה, והוא חותם אותה בטון מתוק-עצוב. לו רק יכולנו בקלות כזו להתיק את השמיים ממציאות אחת לשנייה, לו רק יכולנו לכתוב הכול אחרת.