גופי במערב וליבי בהודו, עדיין

אני לא יודעת אם שמתם לב אבל נעדרתי מהבלוג ומפעילות בכלל בחודש האחרון. למעשה חזרתי לפני כמה ימים מביקור בהודו. אחרי תקופה טעונה מאוד מבחינה רגשית ידעתי שהדבר היחיד שיאושש אותי יהיה חזרה אל הודו, מושא געגועיי ואהבתי. זה אולי יישמע כקלישאה אבל יש משהו במקום הזה, בחדוות האנשים, בסתירות הפנימיות הקיצוניות כל כך – בין עוני ועושר, בין שקט לרעש, מהיר ואטי, בין מזרח למערב, וכמובן בדת ובתרבות המיוחדות שאי אפשר שלא התרשם מהן. יש משהו במקום הזה שפותח לי את הנשמה, מרטיט אותה, מערבל אותה, אבל בסוף גם עושה בה שקט.

הרבה דברים קרו לי במסע הזה. ניצבתי מול שאלות אישיות שמלוות אותי הרבה זמן, התמודדתי עם קשיים של לבדות ושל חברות, בחנתי את הסתירות הפנימיות שנמצאות גם בתוכי; וחשבתי על הודו, ועל החיים השונים שיש שם לעומת אלו שאנו חיים במערב.

אחד הדברים האהובים עליי בהודו הוא לנסוע ברכבת או בריקשה ופשוט להביט בנוף החולף, אין רגע דל, תמיד ישנה התרחשות שאפשר להיקסם בה. באחד הרגעים האלה ראיתי אישה זקנה שניקתה את רחבת הכניסה לבית שלה, צריף עשוי פח ופלסטיק שניצב במרחק של מטרים ספורים מהכביש הראשי. חשבתי על זה שהאישה הזו עושה מה שעשו נשים רבות בדורות שקדמו לה. משהו בחיים של האישה הזו נראה לי קמאי, כאילו דבר לא השתנה, ועם זאת לא יכולתי להתעלם מהעובדה שכל הסביבה שלה השתנתה ודאי לאין שעור. ערמות של פלסטיק זרוק, כביש סואן, פיח ורעש – השפעות המערב. איך הרשינו לעצמנו לחדור בברוטליות כזו אל המרחב ההודי? ואל המזרח בכלל? ההודים מושפעים מהמערב ושואפים להיות כמוהו, זה נוכח בכל. ייאמר לזכותם שהם עושים זאת בדרך שלהם ועדיין נשארים כל כך הודים, ובכל זאת הפער התרבותי הזה צרם לי. מה יהיה על העולם הזה? האם נקבר בערמות הזבל שאנו מייצרים? האם בסופו של דבר תתאחדנה התרבויות לכדי ישות גלובלית אחת?

כיוון שהבלוג הזה עוסק באמנות, אני רוצה לחתום את הרשימה האישית למדי הזו, בעבודתה של ראשמי קלקה, אמנית קנייתית אשר חיה ופועלת בדלהי. את עבודותיה של קלקה ראיתי לראשונה בתערוכה "צפיפות החומר" אשר הוצגה במוזיאון תל אביב בשנת 2012 והתרשמתי מהן מאוד. קלקה עוסקת בהשפעות המערב על הודו ובתרבות ההודית אשר הולכת ודועכת. היא מתמקדת בעבודתה בתרבות הרוכלים אשר הממשלה ההודית שואפת למגר על ידי הערמת קשיים ותקנות שמקשות על הרוכלים מאוד. קלקה עוקבת אחר הרוכלים אותם ניתן לראות בכמויות גדולות בהודו – מוכרי מזון שונים, מוכרי סדקית, מנקי אוזניים, רופאים, מתקני חפצים שבורים, מנקי נעליים ועוד ועוד. היא מצלמת אותם ומקליטה את קריאותיהם. את הקריאות היא מאחדת יחד ויוצרת פסקול אשר נשמע לעתים קרובות כמעין תפילה רומנטית ומייסרת בה בעת. עבודותיה דנות בעולם שהולך ונכחד, הן מהוות הנצחה שלו אך גם מקוננות את סופו הקרב.

אין לי תשובה לגבי הדרך אל העתיד. אך אני מתפללת שהודו תישאר מקום פראים, שהטבע ישרוד את ההתעמרות שאנו מחוללים בו ושמזרח ומערב יישארו נבדלים זה מזה. ולי אני מבקשת, שהודו תמצא בתוכי תמיד, גם כאן בארץ.

http://vimeo.com/52444701

http://vimeo.com/52447074