"אהלן, אהלן"* על התערוכות החדשות בגלריה רוזנפלד / שני ורנר

באמנות עכשווית, כמו בחיים, יש כל הזמן תנועה – התכנים, האסתטיקה, העיסוק הצורני והמדיומלי – כולם משתנים כל הזמן ברוח התקופה. זה לא מפתיע, שהרי האמנות היא תמיד פועל יוצא של המציאות הסובבת אותנו. היא תמיד מגיבה לשינויים החברתיים ולאקלים פוליטי, וכשהיא טובה, היא מצליחה בעצמה לייצר גם גלים ואדוות שחוזרים חזרה אל "החיים עצמם". בעידן רווי דימויים, בו העין שלנו מגורה כל הזמן על ידי צבעים וצורות רועשים יותר ויותר, גם האמנות בהתאמה משתדלת מאוד להיות ספקטקולרית מספיק בשביל לשבות את תשומת לבנו. דווקא בסערה ויזואלית זו, מצליחה להתבלט פעולה אחת – פשוטה ולא יומרנית, של קבוצת אמנים צעירים שהתאגדו תחת השם "הסלון 5", המציגה כעת בתערוכה "תמונה קבוצתית" בגלריה רוזנפלד בתל אביב.

ואולי אתחיל דווקא בעבודה "יום אחר" של שי דרוד – אף הוא חבר בקבוצה, שקיבלה את אור הזרקורים, וחדר תצוגת וידאו מרשים מאוד, ואשר מוצגת לצד התערוכה הקולקטיבית. עבודה זו נופלת בדיוק באותם מקומות בהם משתבחת הפעולה הקבוצתית. מדובר בסרט של 17 דק', הוא עשוי בצורה מופתית ועל כן ניתן לשער שמדובר בהפקה עתירת תקציב, ועוסק בחזון של בוריס שץ, כלומר עוסק בפוליטיקה ארץ ישראלית, ציונית וגם פנים אמנותית. על פניו, נהדר! יש כאן מתכון עם כל המרכיבים שעושים אמנות עכשווית גדולה מהחיים.

17 דק' מרתקות (באמת), תאווה לעיניים, וגאווה על כך שאמן צעיר מצליח להגיע לרמה כזו של עשייה: שחקנים, רחפנים, צילום בלוקיישנים מגניבים, תלבושות, מוזיקה מעולה. הכול מכול. אך בסופו של דבר מדובר בבליל טרחני ואסוציאטיבי שקשה מאוד לעקוב אחר המטרה שלו, ובטח קשה לזהות בו את חזונו המדובר של בוריס שץ אליו הוא מרפרר – גם לא באופן ביקורתי או ציני. למעשה, לעין מושחזת שיודעת תולדות אמנות ישראלית, הדבר הכי בולט בסרט הוא רפרנסים ליצירה מקומית: לתנועה ציבורית, לתמיר צדוק, ליעל ברתנא, וגם לצילום מגויס משנות ה-30 ועוד.

כאמור, לעומת ה"מהומה רבה על לא דבר" של דרור, הפעולה הפשוטה והיומרנית פחות של "סלון 5", מבריקה עוד יותר. הם יוצאים יחד לאירועים שונים ומקימים עמדת צילום, סטודיו נייד, פשוט יחסית ותלוי חלל. מתוך הקהל המגיע לאירוע הם "דגים" עוברי אורח שמסכימים להשתתף בפרוייקט ולהצטלם. פעם אחת הם מועמדים בסגנון צילום סוף שנה של בית ספר, ובפעם אחרת הם מורכבים לכדי משפחות חדשות ופיקטיביות, ובפעולה ראשונית יותר הם מוצמדים בזוגות ורק מתבקשים להצטלם יחד; ובכל המקרים, מדובר על זרים גמורים שחוברים כמעט בעל כורחם לסיטואציה אינטימית, ונוצר ביניהם קשר – ולו רק לכמה רגעים.

העבודה של "סלון 5" חכמה בכמה מישורים. בראש ובראשונה יש לציין את העובדה שחברי הקבוצה בוחרים לעשות את הלא נעשה כמעט בימינו, ולהציג צילום ישיר ולא מטופל. זהו דיבור "על צילום" אבל לא בדרך מתחכמת, כי אם פשוטה ותמימה, וכזו שכמעט שכחנו ממנה בעולם הצילום העכשווי. אבל חשוב מכך, העבודה פוגשת לא רק את המצולמים שעוברים חוויה בעת האירוע. היא פוגשת אותנו הקהל, במקום הכי מפתיע וגנוז שלנו. המקום שבו אנו אנושיים שוב. אנושיים על הסקרנות הבסיסית שלנו אל אחרים – גם אם על דרך ההשוואה והשיפוט. אנושיים במקום ששכחנו שקיים בנו, המקום שנדחק תחת הסלולר, זה שרוצה לחזור למציאות. לחזור לחוש, לחזור להתחבק, לחזור להסתכל בעיניים של אחר, לעצור, להיות בני אדם.

וכמחווה לנו, הקהל, נותנת הקבוצה גם מתנה. במרכז חלל הגלריה נמצאת "עמדת צילום", כזו מהסוג הישן שאפשר להכניס את הראש ולהיכנס לדמות של אחר, לצורך הצילום. העמדה הזו היא כמו קול קורא מן העבר, בעידן שלפני צילום הסלפי. זה לא כל כך משנה מי היא הדמות שאליה "נכנסים" (אם כי כמובן שגם שם יש קריצה ביקורתית שנניח לה כרגע). מה שבאמת משנה כאן זו הפעולה עצמה. שהרי לא ניתן, לצלם את עצמך בעמדה הזו, צריך לבקש עזרה. צריך ליצור אינטראקציה עם אדם אחר ולחייך – לא אל עצמך המשתקף בחלון הסלולר – אלא אל המצלמה שבידיו של אחר. לחייך אל אדם אחר. פשוט.

*הכותרת לרשימה זו לקוחה מתוך סרטו של שי דרור. רוב הסרט אילם, וזה למעשה הדו-שיח היחיד שמדובר בו. "אהלן." "אהלן, אהלן."

הסלון 5, "תמונה קבוצתית". חברי הסלון 5: מיכאל שבדרון, נטשה קנדוב, נעמה רחמים, עידן סימון, רתם שמואלי, שי דרור ותומר פרוכטר / שי דרור,  "יום אחר". אוצרת: מיה פרנקל טנא
מוצגות עד 17.8.19. גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, תל אביב

שי דרור,  "יום אחר", פרט מתוך וידאו