בשנים האחרונות ניתן לעקוב אחר מגמה בולטת בתחום הצילום העכשווי בארץ שניתן לקרוא לה בהכללה "צילום שחוקר את עצמו". רצף תערוכות הצילום שהוצגו לאחרונה במוזיאון תל אביב יוכל לשמש כאבטיפוס לתופעה זו; תערוכות יחיד של צלמים ישראלים צעירים, המשתמשים בשיטות שונות להוכיח את אין-אונו הנוכחי של הצילום, ואולי להכריז (אם כי מעט באיחור) על מותו. טכניקות מגוונות של צילום ללא מצלמה, צילומים המאיינים את חשיפת האירוע ההיסטורי העומד מאחוריהם – כלומר שוללים את ה"אמת" הגלומה במדיום, צילומים מנוכסים, צילומים שהומצאו בתוכנת הדמיה ממוחשבת, וצילומים שהופכים לאובייקטים תלת ממדיים. בכל התערוכות הללו נשבה רוח אנליטית, קרה ומנוכרת, שהצביעה אמנם על מצבו העגום של הצילום, ובפרט הצילום האמנותי כיום, אך גם שללה ממנו את תכונותיו הטובות, מרנינות הלב. הנה כפלא, הגיחה תערוכתו של בועז אהרונביץ' המוצגת אף היא במוזיאון, ומציעה הערה נוקבת על טיבו של הצילום העכשווי, בלי לאבד את הנפח והחומריות, והחום הגלומים במדיום.

להמשיך לקרוא ←