דלה טרביה משלבת בעבודות שלה סרקזם והומור בעודה מפרקת ומערערת על כוחם של מודלים חינוכיים המושרשים בחברה הערבית. במקביל לעבודות הוידאו המשעשעות שלה, היא יוצרת פסלים המורכבים מחומרי גלם שהופיעו בסיפורי הילדות עליהם גדלה, גם בהם מתקיים עולם של ניגודים מתעתע ומטריד.
ראיון אחרון בסדרת הראיונות שלנו עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.
שני ורנר

ספרי קצת על מי את ומה את עושה

אני דלה טרביה, בת 24, ילידת שפרעם. בוגרת החוגים לאמנות יצירה; ושפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה.

ביצירה שלי אני עוסקת בנושאים תרבותיים ופוליטיים הקשורים בחינוך ויחסי אמון וכוח ותפקידם בעיצוב ושלילת התודעה. אני עושה זאת בצורה של הגחכה וסאטירה, אני מנכסת סיפורים עממים מהתרבות הערבית שנועדו לחנך ולעצב את התודעה של הילדים/ות. לאחר מכן אני מבודדת מהם את חומרי הגלם כגון, צמר פלדה, קמח וצבר.  אני מדירה את החומרים האלה מהקשרם הסיפורי ויוצרת מהם פסלים מופשטים שמשלבים הומור ורצינות. התהליך הזה מטשטש ומוחק את הסיפור והופך אותו לטריגר ליצירה וגם לביקורת מצדי ומצד הצופה.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?

ארבע שנות הלימודים היו מסע פנימי מורכב מאתגר ומרתק, מסע שהרחיב את אופקיי ופקח את עיניי, שגרם לי להסתכל בעין ביקורתית אמנותית על העולם. זכיתי ללמוד אצל אמנים מורים מקסימים שתמכו ועזרו ונתנו לנו תחושת יציבות בתקופה המורכבת הזו. אני יכולה להגיד אחרי חודשים של עבודה, חקירה ולימדה בתנאים של אי ודאות, שתחושת הסיום היא תחושת הישג, גם אם היא זמנית.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרויקט עצמו?
בוודאי, המצב גרם לי ליצור פחות אבל להתבונן הרבה בסביבה ולהמציא דמויות, סיטואציות ופסלים מחומרים נגישים. כל דבר היה יכול להיות חלק מהפסל הבא או חומר גלם, הבית הפך להיות סטודיו, חדרי הבית הפכו להיות לוקיישן נתון לצילום וידאו. כלומר, הגבולות היטשטשו לחלוטין וזה חדר ליצירותיי ויצר בי דחף לשאול שאלות חדשות שקשורות ליחסי האמן עם הסביבה, התרבות והפוליטיקה.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הפרויקט "ללא כותרת" מורכב משלוש עבודות וידאו ומפסלים מופשטים. על הקיר החיצוני ליד כניסת החלל הצבתי מסכי טלוויזיה עם עבודת וידאו, מול כל אחד היה ספסל מרוצף בבלטות ומיועד לאדם אחד. הדמות המרכזית בסרטים היא דמות פטפטנית, סרקסטית ומבקרת.  לעיתים היא מספרת סיפור, ולעיתים היא הופכת להיות קריינת תקציר החדשות או דמות שמציעה מתכון להכנת פסל בבית. הוידאו השלישי הוצב בחלל הפנימי עם פסלים ופדסטלים מאופיינים בחומרי גלם לא קונבנציונליים. אלה מהווים ציר מרכזי לא רק בתהליך העבודה אלא גם בהבניית הקשר בין החומריות והחוויה הגופנית החודרת אל המופשט, והרבה פעמים יחסי כוח בין הפדסטל הכבד והגדול לבין הפסל הדל בחומריותו. כמו למשל פסל שעשוי מצמר פלדה ומוצב על פדסטל עשוי מבלטות.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
זאת שאלה שמהדהדת לי בראש מאז שהתחלתי ללמוד אמנות אך לאחרונה לא חשה צורך לענות עליה. מה שברור לי כרגע שאני ממשיכה ליצור אמנות, ללמוד, לחקור.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
עוד מוקדם לדעת. אבל למרות סגירת הגלריות והמוזיאונים אני מאמינה שהאמנים/יות ימשיכו/ן ליצור אמנות  ושמשבר הקורונה יוליד ויעלה שאלות אמנותיות מהותיות, אנושיות ופוליטיות לא רק בימי הנגיף אלא גם בעקבותיו. אשר בתורן ישפיעו על האמנות העכשווית.

דלה טרביה, פסלים מתוך הפרויקט "ללא כותרת"

בתחושה של "כבר היינו פה", אנו יוצאים אט אט מהסגר ואפשר לשוב ולהמליץ לכם על אירועי אמנות מעניינים. עם זאת, אנו חייבים לנצל את הבמה הזו בשביל להביע צער, תרעומת ואפילו עלבון על כך שמוסדות עולם התרבות הם האחרונים שנפתחים. ההיגיון שמאחורי ההחלטה הזו לחלוטין לא ברור ומעיד על חוסר הבנה בהתנהלות של מוזיאונים וגלריות, שלא לדבר על זלזול בדבר כל כך חשוב. כרגיל, עולם האמנות מנסה לעמוד מול האתגרים בעוז וישנם כמה מקומות שפותחים ועובדים, זה מעט – אבל זה גם משהו. רגע לפני ההמלצות של השבוע נזמין אתכם גם לחתום על העצומה שקוראת לפתיחת המוזיאונים, ונקווה שזה יזיז משהו – בקישור הבא

בקיבוץ בארי תפתח תערוכה (אמיתית!) לאליקו נר גאון בה ניתן לבקר בתיאום מראש בלבד; פסטיבל מנופים הירושלמי יוצא שוב לדרך והפעם בפורמט דיגיטלי, ובתוך כך הזמנה לתערוכה זוגית של בעז נוי ויואב פיש; הזמנה לשיחת זום עם האמנים גיל יפמן ודב אור נר וההיסטוריון ד״ר רן אור נר; ולסיום, אפשרות לתמוך בגלריה מאיה הנהדרת ולרכוש אמנות ישראלית במחירים טובים.

מאחלים לכולנו חזרה מהירה לשגרה אמתית,

שני ורנר וצוות Talking Art

אליקו נר גאון, מתוך התערוכה "רחוב הנביאים", הגלריה בקיבוץ בארי

"רחוב הנביאים" תערוכת יחיד לאליקו נר גאון. אוצרת: סופי ברזון מקאי

העבודות של נר גאון מהולות תמיד באיזו תחושה מתעתעת ומהלכת קסם. נר גאון בונה סט צילומי בתוך מבנה נטוש הממוקם בעמק יזרעאל ויוצר סצנות שיש בהן תצרף סוריאליסטי כמעט. משהו שמחבר בין היומיומי והמוכר, המקומי, הישראלי, העכשווי – לבין זמנים ותחושות אחרים, ובתוך כך משלב גם ציטוטים מתולדות האמנות. האסמבלאז' המוזר הזה יוצר תחושה צובטת ומלטפת בו זמנית. בפרוייקט החדש שלו הוא נזכר בשנות ילדותו אותן העביר בפנימייה נוצרית שהוקמה על ידי המכון הפיני לילדים יהודים בירושלים של שנות ה-50. אמנם הצילומים קצת ברורים מדי (לפחות ברמת הביצוע) לטעמנו, אבל בכל זאת יש במקבץ העבודות דבר מה מסקרן, וכאמור מכמיר לב.

החל מיום רביעי 21.10. הגלריה בקיבוץ בארי. ביקור בתיאום מראש בלבד עם זיוה ילין 0547918049 או עמרי קרן לפידות 0525013765 או במייל:  gallerybeeri@gmail.com

טעימה ויזואלית מהתערוכה בדף הפייסבוק של הגלריה בקישור

"אוחזים" תערוכה זוגית לבעז נוי ויואב פיש. אוצרת: אביטל וכסלר

זו השנה ה-12 לפסטיבל מנופים אשר הצליח בתקופה הזו להכניס דופק חדש לעולם התרבות והאמנות הירושלמי. השנה, כמו רבים וטובים, גם הפסטיבל עובר למתכונת וירטואלית ולצד התערוכות שיעמדו שוממות במבנים עצמם ניתן יהיה לבקר בהן באופן מקוון, וגם באירועי הפתיחות. תערוכה אחת מתוך הפסטיבל שממש היינו רוצים לראות במציאות היא "אוחזים", ולו רק בשל העובדה שיש אמנות שצריך לראות בעיניים בשביל לחוות אותה כראוי. כך הם ציוריו של בעז נוי – צייר אהוב עלינו במיוחד, אצלו רווית הצבעים, משיכות המכחול, גושי הצבע – הופכים לכמו שיר כשרואים אותם במציאות. עד שזה יתאפשר, מזמינים אותנו לאירוע פתיחת התערוכה בו תתקיים שיחה בין היוצרת הדוקומנטרית והכותבת הילה טימור-אשור, האמנים ואוצרת התערוכה על היום השישי לבריאת העולם דרך התבוננות בתערוכה ובתהליכי הבריאה\יצירה.

28/10 יום רביעי, בשעה 20:00 בשידור בפייסבוק לייב של גלריה ביתא ובית אורי צבי בקישור

אירוע פייסבוק של התערוכה

פינת הבונוס: תמיכה בגלריה מאיה

לפני שנתיים נפתחה בקול תרועה גלריה חדשה בקריית המלאכה. יש לציין שזה אירוע די נדיר שנפתחת בימינו גלריה חדשה בסגנון ה"אולד סקול" המוכר. גלריה שהוקמה ללא מטרות רווח ועם זאת אין לה יומרות מהפכניות, חתרניות, שיתופיות או חברתיות, רק להציג אמנות ישראלית טובה, וליצור דיאלוג בין דורי בין אמנים ותיקים ומוערכים לבין צעירים ולא מוכרים. בשנתיים האלה הצליחה הגלריה להנפיק כמה תערוכות מצוינות ולהוכיח את עצמה כראויה וחשובה בשדה המקומי. כעת, עם השינויים הכלכליים שהביאה הקורונה משיקה הגלריה  קמפיין גיוס עבור המשך הפעילות ותמיכה באמנים ישראלים בתקופה מורכבת זו. במסגרת הקמפיין מגוון רחב של עבודות של אמנים ישראלים יעלו למכירה דיגיטלית באתר הגלריה, 50% אחוז מההכנסות של מכירת היצירות יועבר ישירות לאמנים והיתרה עבור המשך קיום הגלריה. בקישור

פינת הבונוס 2: מפגש זום: האמנים גיל יפמן ודב אור נר בשיחה עם ההיסטוריון ד״ר רן אור נר

זה כבר ידוע שתכנית "ארטפורט" מספקת תכנים משובחים וערוכים בקפידה, בכל מה שהיא מפיקה – בין אם זה בחירת האמנים לתכנית, תערוכות, אירועים אמיתיים ווירטואלים. את תערוכת סיום התכנית של שנה זו מעטים הספיקו לראות בשל הסגרים, אבל מנהלי התכנית והאמנים מפיקים סדרת מפגשי און ליין עם האמנים המציגים (בוגרי התכנית). במפגש הקרוב שיחה מסקרנת במיוחד שתעסוק בנושאים שהאמן גיל יפמן עוסק בהם בשנים האחרונות – שואה, מגדר, מיניות, טראומה, פנטזיה ומציאות. דב אור נר – אמן ניצול שואה בן 93 שמשתף פעולה עם יפמן בשנים האחרונות, ובנו ד"ר רן אור נר היסטוריון החוקר מפקחות SS ששירתו באושוויץ וברגן בלזן.

חמישי, 22.10 בשעה 20:00. בקישור . אירוע פייסבוק

בעז נוי, מתוך התערוכה "אוחזים", גלריה ביתא ואירוע און ליין

בזמן סגר הקורונה (הראשון) שלומית לק יצרה לעצמה "רזידנסי מקלחת", ועברה לעבוד וליצור במקלחת הביתית שלה. זה הוביל למחשבות על ניקיון וטוהרה, במיוחד לאור ההתפתחויות של הקורונה והשפיע בסופו של דבר גם על פרוייקט הגמר שלה. כעת עם סיום הלימודים היא חולמת להמשיך ללמוד וללמד, לשלב חינוך לאמנות, יצירה עצמאית ותצוגה.
ראיון נוסף במסגרת "יצירה טרייה" סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר הטריים לאמנות.
שני ורנר

שלומית לק פורטרט עצמי בחלל התערוכה. צילום: נדב זיתוני

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
שמי שלומית לק, אני בת 26, גרה בכפר סבא ומסיימת כעת את התואר הראשון באמנות ובחינוך לאמנות במדרשה בבית ברל. במקביל, אני מלמדת (זו השנה השניה) במגמת אמנות בתיכון הדמוקרטי בקרית אונו. הקשר שבין עשייה אמנותית לבין חינוך לאמנות מעסיק אותי מאוד מתחילת התואר, וזו הסיבה שבחרתי ללמוד במדרשה, מקום שבמוצהר חושב על הסוגיה הזו לעומק.
באמנות אני פועלת לרוב בצורה של מיצבים תלויי מקום המשלבים מספר רב של מדיות– וידאו, סאונד, פיסול ופיסול קינטי, פרפורמנס, טקסט וצילום. זיהוי נקודות הממשק בין מדיומים שונים וחקר האפשרויות והמגבלות של כל מדיום מניעים אותי לפעולה. אני שואפת להמשיך ולהתרחב לעוד ועוד אפשרויות עשייה, ההתנסות בטריטוריות בלתי מוכרות הפכה כמעט לטקטיקה האמנותית שלי בשנות הלימודים לתואר.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
הגעתי למדרשה, אחרי לימודים של שנה לתואר אחר לגמרי – ספרות אנגלית ותכנות באוניברסיטת בר אילן. בתיכון למדתי במגמת אמנות והחלום שלי, אז, היה להמשיך ללימודים גבוהים בכיוון הזה. מגוון רחב של גורמים (בניהם השירות הצבאי שלי במוזיאון הפלמ"ח) גרמו לי "לסטות" מהמסלול שהיה ה"חלום" במקור, ולפנות לתואר "פרקטי", במחשבה על עצמאות ועל פרנסה. הטיעונים הפרגמטיים לא החזיקו מעמד זמן רב. במהלך קורס כתיבה יוצרת במסגרת המחלקה לספרות אנגלית הבנתי שעליי לפנות ללימודי אמנות, כי שם המרכז והמהות מבחינתי – ביצירה, והפרנסה תגיע.
בדיעבד, היה משהו בסיבוב הגדול שעשיתי בעולמות אחרים, רק כדי לחזור לעסוק באמנות כפי שחלמתי מגיל צעיר, שגרם לי להיות שלמה יותר עם הבחירה באמנות ועם ההכרה ביתרונות של התחום ובמגבלותיו.

המעמד של תערוכת הגמר הרגיש מעט תלוש בעבורי כמעט לאורך כל השנה, עם עשרות מחשבות על כל הדברים שלא הספקתי לנצל כמו שצריך במסגרת האפשרויות שיש במדרשה, ועל כל מה שעוד לא למדתי, כמה שמבחינתי עוד לא "בגרתי". ובכל זאת, בחודש האחרון של העבודה האינטנסיבית על תערוכת הגמר במדרשה, נוצרה מעין חוויה מסכמת של שקיעה טוטאלית לתוך תהליך היצירה. בלימבו שבו אין קורונה ואין עתיד, יש רק מבנים עם גגות אדומים ושדות סביב, ומספר אנשים יקרים שעובדים זה לצד זה שעות ארוכות. זו הייתה מבחינתי מעין תקופה מנותקת וקסומה – עם טעם מריר מתקתק.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בבידוד עצמו עסקתי בעיקר בהוראה של תלמידי בזום. העשייה האמנותית שלי וההתקדמות עם הפרויקט די קפאו על שמריהן.
שבוע לפני החזרה מהבידוד החלטתי לקחת שבוע ליצירה בלבד בדירה שלי, לבד. הפכתי את המקלחת בבית לסטודיו, והתרחצתי שלוש פעמים ביום כדי שיהיה לי מספיק זמן לעבוד שם – לפסל ולרשום. ה"רזידנסי מקלחת" פתח סדרה של מחשבות ופעולות אמנותיות הקשורות בעולם הרחצה. עניין הרחצה וההיגיינה צף בעקבות הקורונה. החוויה של לצאת מהבית בזמן הסגר, לחזור ומיד לגשת להתקרצף, להתנקות, להיטהר. תחושת הטומאה שבחוץ, והניקיון כפתרון האולטימטיבי לרגיעה נפשית. כל זה העסיק אותי מאוד והלך והתפתח כציר משמעותי בתוך הפרויקט שלי.
הציר השני שהלך והתגבש לצד עניין הרחצה הוא המחשבה על המקום "גני עומר" בעומר, ליד באר שבע, הדיור המוגן בו סבתא שלי גרה במשך 20 שנה. סבתא שלי נפטרה לפני שנתיים, היה לנו קשר מיוחד ועמוק, ותקופת הסגר העלתה בי את המחשבה עליה, על המגורים בדיור המוגן, על המרחק מהמשפחה. חיים במעין בידוד תמידי בתוך מערכת אוטרקית שסיפקה לה את כל השירותים שהייתה צריכה. הידיעות בחדשות על הנעשה בדיורים מוגנים ובבתי אבות בתקופת הקורונה גם כן השפיעו. הדיור המוגן של סבתא שלי הפך לעוד תמה מקבילה לעניין הרחצה, ולאורך התהליך נוצרו הקשרים בין השניים שלבסוף הובילו לכדי התערוכה הנוכחית.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?

צילום: נדב זיתוני

התערוכה שלי היא מיצב תלוי מקום המורכב מפיסול, צילום, סאונד, וידאו וטקסט. חשבתי על החלל בתערוכה כסביבת חיים, ובסביבה יש מחוות שונות, אובייקטים שונים, מראות שונים שכל אחד מהם מפעיל את הצופה בדרך אחרת, ומעורר אצלו דבר מה אחר. בתערוכה הזו חשבתי המון על חלל מעבר, חלל שהוא בין לבין – כמו תחנת רכבת או שדה תעופה. המילה מעבר הנחתה אותי בבחירות שלי.
במרכז חלל התערוכה שלי עמד דוד שמש, רדי מייד, אחד לאחד עליו התנוסס שם החברה "אידיאל", ממנה שכרתי את הדוד לתקופת התערוכה. פרט לדוד הצגתי פסל סאונד המדמה מכשיר כריזה שקיים בגני עומר, בדיור המוגן, בביתו של כל דייר. ב8 וחצי בבוקר, כל בוקר, נערכת כריזה בה מתואר סדר היום של המקום, בעברית ובאנגלית. הכריזה פולשת אל הבית בקולי קולות והיחסים בין פנים וחוץ, בין אינטימי למוסדי, סיקרנו אותי מאוד. בתערוכה נשמעה הכריזה באנגלית אותה מקריאה שרה, חברה טובה של סבתא שלי המתגוררת בדיור המוגן.
בתערוכה הוצגו גם צילום ועבודת וידאו, המבוססים על חומרי גלם שצילמתי בגני עומר בהזדמנויות שונות. פרט לכך הופיעו בתערוכה חלון פתוח לרווחה הפונה לגג רעפים, פקקי אמבטיה שחוסמים פתחי שקעים (בדיוק אותו הקוטר!), שעון שבת של דוד השמש, מחברות חישובי הוצאות של סבתא שלי, ספסל מלתחה, פרגוד חצי שקוף ושני טקסטים המהווים חלק בלתי נפרד מהתערוכה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום שלי הוא שאף פעם לא יהיה משעמם. שעמום נורא מפחיד אותי. אני מקווה שאוכל להמשיך להתנסות, למצוא אתגרים אמנותיים-חינוכיים, לפרוץ את הגבולות של עצמי, וגם שאוכל למצוא מקום מסתור במקומות מוכרים כשצריך. אני שואפת לנוע תנועה מתמדת בין אזורי הנוחות לאזורי הצמיחה. להמשיך להיות בתנועה.
ברור לי שאמשיך ללמוד, אינני יודעת עדיין באילו מסגרות אבל אני מעוניינת להעמיק את המחשבה התיאורטית שלי ולהתרחב באזורים הקשורים בכתיבה ובספרות.
חוץ מזה אני רוצה להמשיך ללמד, אני לומדת כל העת מהתלמידים שלי ואני מקווה שכך זה ימשיך. מקווה כמובן שאוכל להחזיק סטודיו ליצור בו, לפתח הרגלי עבודה שהם לא רק תלויי חלל ומקום, ולהמשיך להתפתח ולהציג.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
בתור אחת שלמדה "מקצוע" ואז פנתה לאמנות, אני מכירה מקרוב את הלבטים הרבים שיש בבחירה באמנות, ואת הרגע הזה שבו השיקול הכלכלי, של הפרנסה, הופך להיות בסדר חשיבות שני. הקורונה מבחינתי עשתה רק טוב לשאלה על ערכה של האמנות ועל משמעותה. העצירה הזו שכולנו חווינו גרמה (אני חושבת) לכל אחד מאתנו להצטמצם ליסודות הכי בסיסיים של החיים, כלומר לאמוד בדיוק מה "יש", כאשר אין מרוץ ואין פקקים ואין שגרות ואין דפוסים. פתאום הריק הזה הציב את השאלה – מה משמעותי? מה חשוב? מה אהוב? אני חושבת שעבורי כאדם שעוסק באמנות השאלות האלה כל הזמן קיימות ואני משתדלת להשאיר תמיד את היד שלי על הדופק. אני נדרשת להשאיר ערוץ פתוח וקשוב לעצמי ולסביבה שלי כדי להצליח ליצור ממקום כן. אני חושבת הרבה על הפירמידה של מאסלו, ועל היחס ההיררכי בין רוח לבין חומר- קודם כל הגשמה עצמית או קודם כל התבססות כלכלית? נדמה לי שאני מגלה לאורך זמן שהדברים שלובים זה בזה. יצא לי לחשוב המון על "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל בעקבות הקורונה. דווקא ברגעי משבר קיצוניים, דווקא שאין כסף לאמנות ולתרבות, דווקא אז החשיבות והערך של חיים רוחניים עולה בעיניי. בדיוק ברגעים שבהם אין שובע, האמנות היא לא פריבילגיה בהכרח, אז היא יכולה להיות דבר מה חשוב ביום יום, שנותן משמעות בעת צרה, שנותן תחושה של ערך בחוסר הודאות המצמית.

ערוץ הוידאו של שלומית לק בקישור

אופ. אין מילה אחרת לתאר את מה שאנחנו מרגישים. אופ, שוב חוזרים לשגרת בידוד, אופ שוב מקבלים הודעות על סגירת גלריות ומוזיאונים. אופ

אבל, כמו בפעם הקודמת, גם היום אנחנו חזקים ואופטימיים, גם היום אנחנו רוצים לתת לרוח, לתרבות, לאמנות ולחופש הפנימי – לנצח.

אם כן, השבוע אנו שולחים אליכם סיכום ביניים של סדרת הראיונות שערכנו עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות. מעניין לקרוא את המבטים השונים של האמנים הצעירים על אמנות עכשווית ותפקידיה, על תקופת הלימודים ועל השפעות הקורונה עליהם ועל האמנות.

בהזדמנות זו אנו מאחלים לכולנו שנה חדשה, טובה בהרבה מזו שנגמרת.

שנה של שגרה, שפיות, אהבת אחים, ואהבה בכלל

ושנה של אמנות נהדרת בכל עת.

שני ורנר,

וצוות Talking Art

מור רימר, מתוך עבודת הווידאו "אבא אדמה", פרוייקט גמר מכללת אורנים
צילום: יובל בר און

יצירה טרייה: סדרת ראיונות עם שני ורנר

עונת תערוכות הבוגרים כבר בפתח ואנו שמחים לשתף בסדרת ראיונות חדשה אשר מפגישה אותנו עם הבוגרים הטריים. כיצד עברו עליהם שנות הלימודים, מה מעסיק אותם, כיצד השפיע עליהם משבר הקורונה, ועוד.

מעיין שחר, בוגרת לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל
"זה פרדוקס כזה. מצד אחד יש תחושה שאמנות, במיוחד בימים האלה, היא לא דבר מובן מאליו, אף אחד ושום דבר לא מחכה לי מעבר לפינה, אני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהיות מאוד כנה, ליצור יש מאין ולהרוויח את העשייה שלי כל יום מחדש. מצד שני יש קול שמבקש להרפות הכל, לעצור ולהתבונן רגע מהצד כמו אורחת. זה כמו מאבק בין אש ומים אבל אני מבינה שאני צריכה להכיל את שניהם, כל יום לקום בבוקר, לשים זרעים באדמה ולהשקות."
לראיון המלא    לאתר של מעיין

שלומית לב רן בוגרת בית ספר פרדס והמדרשה לאמנות
"בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח."

לראיון המלא  התערוכה הוירטואלית של בוגרי בית ספר פרדס בקישור

דייויד רייכמן גיבס, בוגר לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל

"טוב, ללמוד תואר שני באמנות זה לא בדיוק "לימודים" במובן הרגיל. יותר מכל דבר אחר זה הרעיון שאתה מתחייב לשים את עצמך במרכז של בחינה עצמית ותחת ביקורת שהיא הדדית לשאר חבריך לספסל.
למדתי הרבה. זו תקופה אינטנסיבית. יותר מכל נהניתי לדבר עם המרצים בפגישות האישיות בסטודיו. זה לא רק הדברים שנאמרו שם שהם תמיד הרחבה משמעותית על פעולה שבסופו של דבר נשארת לרוב די פרטית בסטודיו, זה גם תרם לי להבין משהו על אופני הדיבור מסביב ליצירה באופן כללי. לדעת לא רק לעשות את האמנות אלא גם ללמוד לדבר את האמנות זה משהו שחווים בתואר הזה באופן טבעי מכורח הנסיבות. לפעמים היה נדמה שמה שנאמר בשיחה בסטודיו הופך כמעט ליותר משמעותי ממה שבאותו רגע נעשה שם."

לראיון המלא  לאתר של דיוויד בקישור

מור רימר, בוגרת  לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים

"הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה."

לראיון המלא.  טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

שלומית לב-רן, פרוייקט גמר בית ספר "פרדס"

בפרוייקט הגמר שלה בחנה מור רימר את הקשר בין הגוף והבית ובתוך כך התמקדה במוטיב השלד. הבסיס החזק שאמור להחזיק עליו את יתר חלקי המבנה מתערער בעבודות שלה, אשר משלבות ווידאו, תחריט, הדפס וציור. משבר הקורונה נתן לה זמן לבחון מחדש את הדברים, והשפיע לטובה על העבודה לקראת תערוכת הבוגרים.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.

מור רימר, מתוך פרוייקט הגמר. מכללת אורנים

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
אני מור, בת 36, גרה בחיפה. השנה סיימתי לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים. העבודה שלי היא רב תחומית, אני יוצרת בעיקר בהדפס, ציור, ווידאו. אני ילידת קיבוץ אורים שבצפון הנגב, והרבה מהעבודה שלי שואבת מתוך הביוגרפיה שלי. אני מטפלת בדימויים דרך אלמנטים של הפחתה, הדגשה, פירוק והפשטה ולרוב, החומר הוא שמוביל אותי לפעולה. משטח שרוט או מוכתם למשל, מעורר אצלי עניין חדש או מוביל לטכניקה חדשה.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
התהליך שעברתי בארבע שנות הלימודים היה מאוד משמעותי, נכנסתי בעיקר כציירת ונפתחו לי ערוצים חדשים לגמרי כמו יצירה בוידאו ותחריט. המפגש עם מרצים ואמנים באורנים היה לי חשוב מאוד. לקחתי את ההזדמנות להתנסות שוב ולתת מקום לרב-תחומיות שלי וזה העשיר לי את השפה. אני עדיין מחפשת דרכים לארגן ולהכיל את המדיומים השונים והחיבור ביניהם. פרויקט הגמר היה כמו סיכום של תהליכים שקרו במהלך הלימודים וחיבר בין נושאים שעסקתי בהם בדרך שלא צפיתי. זה נותן לי הרבה חומר ואנרגיה להמשך.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
השפיע מאוד ובדיעבד לטובה. לפני כן הייתי מאוד משימתית בתוך הקצב של החיים והלימודים. המצב החדש הכריח אותי לעצור, וגם התפנה זמן בעקבות דברים אחרים שפסקו לתקופה. חזרתי למקום של לא לדעת. הסתכלתי על מה שנאסף עד כה ועל רעיונות שרשמתי בעבר ונקודות התחברו. משם נולד רעיון לווידאו חדש שחיכיתי שייתגבש.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אחד הדברים היחידים שברורים לי זה שאני אמשיך ליצור. לא שזה תמיד מרגיש כמו ברכה או בא בקלות אבל ברור לי שהאמנות היא חלק מהדרך שלי. אני לא רואה את זה כחלום עם יעד מסוים, אלא כתהליך כזה שאני בתוכו כבר, וימשיך ויתרחב וישנה צורות. בסופו של דבר זה דיאלוג הנובע ממקום אישי עם עצמי על החיים ואני מקווה שידבר לעוד אנשים.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
האמנות היא רלוונטית לחיים, בזמן כמו זה של משבר זה בולט עוד יותר. היא כלי תקשורת עוצמתי. נראה שהרבה תגובות למצב נעשו בשימוש בשפת האמנות, ולא רק של אמנים מקצועיים. זה מדגיש בעיני את האפשרות שהאמנות נותנת – מקום של ביטוי חופשי, שמכיל מורכבות.

טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

צילום: אנסטסיה זביאלובה