בעולם שלנו נראה שיש פחות ופחות מקום למבט בוחן ולהקשבה עמוקה. למי יש זמן להתבונן ולהקשיב כשחייבים למהר ולהספיק הכל. גם באמנות יש נטיה להעדיף את הגדול, הצבעוני והבומבסטי על פני הקטן והאינטימי. תערוכות השבוע מבקשות מאיתנו סוג מבט אחר, איטי יותר, סבלני יותר, קשוב יותר ומבטיחות לתגמל אותנו בחוויה עמוקה ועוצמתית בתמורה.
יש משהו שתמיד מרגש אותנו כל כך בבחירה הלא מובנת מאליה בשיתוף בעולם אמנות שנראה לעיתים קרובות שמונע משיקולים של אגו ואינדיבידואליזם קיצוני. תערוכות השבוע מציגות שיתוף שלא נולד מתוך פשרה, אלא מתוך בחירה מודעת ותוך הצהרה בריש גלי – באמנות צריך לפחות שניים לטנגו ולפעמים כל המרבה הרי זה משובח.
אומרים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו, ואנחנו חושבים שאדם הוא שיקוף של המקום ממנו הוא מגיע ובו הוא נמצא. כמו הרבה דברים אחרים בשבוע הטעון הזה, גם מונחים כמו מקום, מרחב וחלל מקבלים משמעות קצת אחרת. תערוכות השבוע חוקרות את המרחבים שבהם אנחנו חיים ויוצרים – ממשיים ודמיוניים ומנסות לחלץ אמירה על מערכת היחסים שלנו איתם.
