בפרוייקט הגמר שלה בחנה מור רימר את הקשר בין הגוף והבית ובתוך כך התמקדה במוטיב השלד. הבסיס החזק שאמור להחזיק עליו את יתר חלקי המבנה מתערער בעבודות שלה, אשר משלבות ווידאו, תחריט, הדפס וציור. משבר הקורונה נתן לה זמן לבחון מחדש את הדברים, והשפיע לטובה על העבודה לקראת תערוכת הבוגרים.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.

מור רימר, מתוך פרוייקט הגמר. מכללת אורנים

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
אני מור, בת 36, גרה בחיפה. השנה סיימתי לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים. העבודה שלי היא רב תחומית, אני יוצרת בעיקר בהדפס, ציור, ווידאו. אני ילידת קיבוץ אורים שבצפון הנגב, והרבה מהעבודה שלי שואבת מתוך הביוגרפיה שלי. אני מטפלת בדימויים דרך אלמנטים של הפחתה, הדגשה, פירוק והפשטה ולרוב, החומר הוא שמוביל אותי לפעולה. משטח שרוט או מוכתם למשל, מעורר אצלי עניין חדש או מוביל לטכניקה חדשה.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
התהליך שעברתי בארבע שנות הלימודים היה מאוד משמעותי, נכנסתי בעיקר כציירת ונפתחו לי ערוצים חדשים לגמרי כמו יצירה בוידאו ותחריט. המפגש עם מרצים ואמנים באורנים היה לי חשוב מאוד. לקחתי את ההזדמנות להתנסות שוב ולתת מקום לרב-תחומיות שלי וזה העשיר לי את השפה. אני עדיין מחפשת דרכים לארגן ולהכיל את המדיומים השונים והחיבור ביניהם. פרויקט הגמר היה כמו סיכום של תהליכים שקרו במהלך הלימודים וחיבר בין נושאים שעסקתי בהם בדרך שלא צפיתי. זה נותן לי הרבה חומר ואנרגיה להמשך.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
השפיע מאוד ובדיעבד לטובה. לפני כן הייתי מאוד משימתית בתוך הקצב של החיים והלימודים. המצב החדש הכריח אותי לעצור, וגם התפנה זמן בעקבות דברים אחרים שפסקו לתקופה. חזרתי למקום של לא לדעת. הסתכלתי על מה שנאסף עד כה ועל רעיונות שרשמתי בעבר ונקודות התחברו. משם נולד רעיון לווידאו חדש שחיכיתי שייתגבש.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אחד הדברים היחידים שברורים לי זה שאני אמשיך ליצור. לא שזה תמיד מרגיש כמו ברכה או בא בקלות אבל ברור לי שהאמנות היא חלק מהדרך שלי. אני לא רואה את זה כחלום עם יעד מסוים, אלא כתהליך כזה שאני בתוכו כבר, וימשיך ויתרחב וישנה צורות. בסופו של דבר זה דיאלוג הנובע ממקום אישי עם עצמי על החיים ואני מקווה שידבר לעוד אנשים.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
האמנות היא רלוונטית לחיים, בזמן כמו זה של משבר זה בולט עוד יותר. היא כלי תקשורת עוצמתי. נראה שהרבה תגובות למצב נעשו בשימוש בשפת האמנות, ולא רק של אמנים מקצועיים. זה מדגיש בעיני את האפשרות שהאמנות נותנת – מקום של ביטוי חופשי, שמכיל מורכבות.

טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

צילום: אנסטסיה זביאלובה

שלומית לב רן למדה במקביל בבית ספר פרדס ובמדרשה לאמנות. שני בתי הספר מייצגים גישות שונות, אחד חילוני והשני דתי. עם זאת, השילוב הזה הפרה את היצירה ואת המחשבה על אמנות. כעת היא מציגה שתי תערוכות גמר במקביל, והפיצול ביניהן מחדד את העיסוק שלה בנקודות מבט שונות של בגרות וילדות.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
קוראים לי שלומית לב-רן , אני בת 28 ובימים אלו אני מסיימת את התואר הראשון שלי באומנות ובחינוך לאומנות, במסגרת ביה״ס הגבוה לאומנות פרדס שמשולב עם המדרשה לאומנות בבית ברל. זה נשמע מסובך וזה באמת קצת מסובך… את מרבית לימודי האמנות המעשיים אנחנו עושים בפרדס, ואת הלימודים האקדמיים במדרשה. ובגלל שאני במסלול לימודים מואץ – ניגשתי השנה לשתי תערוכות גמר ששתיהן מוצגות החודש במקביל.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
כאמור, למדתי בשני מוסדות במקביל. הפיצול הזה משונה, אבל במוזרות הזאת קרו הדברים הכי מעניינים. קצת כמו ללכת לשני פסיכולוגים בו זמנית.
"פרדס" הוא מקום חדש, קטן ואידיאליסטי. בעצם זה בית ספר דתי אבל אני למדתי להיות בו למרות שאני לא דתיה. אני חושבת שאני נמשכת לאידיאלים גם (ובעיקר) כשהם לאו דווקא שלי. משהו בתחושה ההיפית שהכל תלוי בנו, שיש דינמיות. לפעמים זה מתסכל, כשנתקלים בחוסר אירגון או כשמרגישים שלמקום הלימודים אין כח פוליטי בשדה האומנות. אבל בדיוק בגלל זה יש איזושהי הרגשה שהסטודנטים והסגל צריכים להיות הכי טובים וחובת ההוכחה היא עלינו. זה משהו שמאוד מפעיל אותי ליצור. לגבי המדרשה, בהחלט נהנתי מהמקצועיות ומהאפשרויות הרבות שעומדות בפני הסטודנטים. אבל מה שמוזר זה שזאת אמורה להיות הצלע החילונית והחופשית כביכול של התוכנית, ודווקא שם קרו מידי פעם היתקלויות עם מרצים חילונים לחלוטין שהגישה שלהם הייתה הרבה יותר קונפורמיסטית ו״רבנית״.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרויקט עצמו?
בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היתה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
אני מציגה שתי תערוכות גמר במקביל. חלק מהעבודות, שתי עבודות וידאו וקולאז' דיגיטלי, חוזרות על עצמן. את היתר – הרבה ציורים, חילקתי בין שתי התערוכות באופן שמתאים למקום\לחלל ולמהלך הספציפי לכל תערוכה. שתי התערוכות עוסקות בחילופי נקודות מבט בין ילדות ובגרות וכל אחת מהתערוכות היא נקודת מבט בפני עצמה. אמנם רוב הצופים יחוו רק אחת מהתערוכות, אבל מבחינתי הפיצול הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך שאני מנסה לייצר. המפתח לשתי התערוכות מבחינתי הוא עבודת הקולאז' הדיגיטלי המופיעה בשתיהן בה לקחתי שתי תמונות שלי, אחת מגיל וחמש ואחת עכשווית ובאמצעות פוטשופ החלפתי ביניהן את העיניים כך שהן מתבוננות זו בזו אחת באמצעות עיני השנייה. העבודה הזו מייצגת בשבילי את המהלך האמנותי שלי שמדבר על נקודות המבט המתחלפות של ילדות והתבגרות.
את התערוכה במדרשה אפשר לראות עד ה 13.9. התערוכה בפרדס נסגרת ב-1.9, אבל ניתן לבקר בגרסת הסיור הוירטואלי שלה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אני רוצה להמשיך לעשות אומנות ולהציג את האומנות שלי, ואני מקווה שהיא תתקבל באהבה. התקווה והצורך להתקבל באהבה מפעיל אותי לא פחות מהדימוי או מהפעולה האומנותית עצמה. הרעיון לשלב בני נוער בתערוכה שלי הגיע מהצורך הזה – שהאומנות שלי תאהב על ידי בני נוער. כשאני הייתי נערה החוויה של להיות מושפעת מאומנות צרובה לי בזיכרון, ולכן יש לי אמון בשיפוט של בני נוער את האומנות שלי – שיפוט חם, קרוב, לא מלומד. זה צורך בוגר וילדותי (או שאולי אני צריכה להגיד ״מתיילד ומתבגר״) באותה המידה.
בגלל שחוויית הלימודים שלי לא הייתה חוויה של בועה, אני מקווה שאחרי שאסיים ללמוד, מתוך רצון להשתלב בעולם האומנות, אני לא אמצא את עצמי נכנסת לתוך אותו השיח הפנימי הסגור. אני מקווה ליצור בעולם ומהעולם, להיות אומנית טובה אבל גם בת משפחה טובה ובת אנוש טובה. יש סיפור מפורסם על בעל התניא שנזף בתלמיד שלו על שהיה שקוע כל כך בלימוד התורה, ולא שמע את התינוק שלו בוכה. אני מקווה ליצור מתוך קשר לעולם, מתוך הכרת תודה על ההזדמנויות שאני מקבלת ולא באופן מנותק.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אני חושבת שאומנות טובה כשהיא שואלת שאלה או מציגה קונפליקט ולא רוצה לפתור אותו. התבוננות באומנות, בעיני, היא היכולת להשתהות בתוך הבעיה. ובתקופות של משבר כמו משבר הקורונה יש בהתבוננות באומנות משהו תרפי ומתקן. אנחנו חיים בתקופה של שפע, ויש הרגשה שהעולם מנסה לשמר את עצמו כמה שהוא יוכל. אנשים חרדים מלהישכח יותר מתמיד, מתעדים הכול, מגבים כל מה שהם יכולים. קצת נדמה כאילו מיצינו את מה שיכולנו בעולם הממשי, ואנחנו עוברים לכבוש המימד הווירטואלי. גם אני כמו כולם, חרדה להישכח. אבל אני נוטה לא לסמוך על השימור האינטרנטי. לכן אני כל הזמן חוזרת לציור. בסופו של דבר, אחרי שעבודות הוידאו, הצילום והפרפורמנס ייעלמו, אני מקווה שאת הציורים שלי יצליחו למצוא יום אחד בעוד כמה אלפי שנים, באיזה כד במערה ליד ים המלח, ויגידו, ״אה. הייתה השלומית ההיא בעולם״.

התערוכה הוירטואלית של בוגרי פרדס בקישור