שני ורנר מסכמת את 2021

התבקשתי על ידי אלעד, מנהל התוכן של Talking Art וידידי היקר, לכתוב סיכום לשנת 2021. איך אפשר לעשות סיכום לשנה שכל הגדרות הזמן שבה היו נזילות כל כך? מרגיש לי שהשנתיים האחרונות הן בועת זמן אחת, האירועים התגבשו להם יחד למעין בליל שאין לו היררכיה פנימית, ולא התחלה או סוף.
כניסת הקורונה לחיינו היתה ועודנה אירוע משמעותי ומאתגר שטרף את כל חוקי המשחק; ובכל זאת כשאני מסתכלת אחורה על השנה האחרונה אני נרגשת וגאה כל פעם מחדש מכמות הפעילות שהצלחנו לייצר למרות הכל. שמונה קבוצות מלאות של התכנית השנתית, ארבעה נופשונים של יומיים שיצאו לאזורים שונים בארץ, עשרות סיורים פרטיים וסיורים פתוחים לקהל, שיתופי הפעולה השנתיים שלנו עם שבוע האיור ועם עיריית תל אביב בסיורי "אוהבים אמנות", שני מדריכים חדשים, מיתוג מחדש, חציית גבולות חשיפה ברשתות החברתיות שלנו, ועוד המון דברים שמתרחשים כל הזמן.
אבל הכי חשוב אלפי אנשים סיירו איתנו בשנה האחרונה, ראו אמנות ישראלית משובחת, פגשו אמנים, אוצרים ואנשי רוח, ודיברו אמנות איתנו בכל הזדמנות. זה ממש לא מובן מאליו שגם בימים טרופים אלה, אתם ממשיכים להצביע ברגליים. הבחירה שלכם באמנות היא התגשמות החזון שלי, ואני אנצל את הפלטפורמה הזו שניתנה לי בשביל לומר לכם – האורחים הנלהבים בסיורים, העוקבים ברשתות החברתיות, החברים בקבוצות הוואטסאפ – תודה.
וכעת לבחירות שלי, האמנות שעשתה לי את השנה. בעבודה כמו שלי, אני נחשפת כל הזמן לאמנות ואמנים חדשים שלא הכרתי. השנה – אולי גם בהשפעת הקורונה (ועל כך אתן את הדעת בפעם אחרת) הכרתי הרבה מאוד אמנים ואמניות צעירים ומעניינים, ואת הבחירות שלי הפעם אקדיש להם. אם כן, קבלו אותם – ארבעה אמנים צעירים שעשו לי את השנה.

דימוי עבודה של גיא און- מתוך התערוכה מסיבת תחפושות

מריה סאלאח מחמיד

את מריה פגשתי במסגרת הנופשון שערכנו לצפון באוקטובר האחרון, בו אירחה אותנו ברוחב לב ובנדיבות בסטודיו שלה בעין מאהל. מובן שהכרתי את עבודותיה קודם, אבל המפגש האישי הפך אותה למיוחדת עוד יותר בעיניי. מריה מייצרת ציורים גדולי ממדים עשויים בפחם בעיקר, כיוון שהיא מציירת על הרצפה המצע הופך למעין שטיח והגוף כולו הופך למכחול. בנחישות, עמלנות והרבה עוצמה היא מביאה אל הנייר או הבד את עולמה הפרטי – על מורכבויותיו העדינות, אשר מקבל משמעות ורובד נוספים במפגש עם החומר והטכניקה העוצמתיים.

עמוד האינסטגרם של מריה עוד על מריה באתר של ארטפורט 

שני אביבי

שני אביבי היא דוגמה עכשווית למה שאפשר לקרוא לו "כוכב עולה". שני התארחה בסיור של התכנית השנתית "איך לומדים אמנות" בקמפוס סמינר הקיבוצים ובהובלת יאיר ברק. בפרזנטציה קצרה יחסית הצליחה שני להעביר לנו מעט מעולמה היצירתי, ומהעיסוק שלה בנשיות וגבריות ובנרטיבים הכרוכים בשני המושגים האלה. כך למשל יצרה עבודת פרפורמנס מצולמת בה היא מתגוררת בתוך טנק נטוש – אישה שכובשת כלי כיבוש, מרחב נשי בתוך עולם גברי. בעבודה אחרת היא יושבת מול אביה והם מתבוננים זה בעיני זו – בדומה למיצג המפורסם של מרינה אברמוביץ'. העבודות של שני נשענות על עולם דימויים ונרטיבים מיושן, ומצליחות להפיח בו חיים חדשים, רעננים ורלוונטיים עדיין.

עמוד האינסטגרם של שני האתר של שני

מיכאל ליאני מתוך פרוייקט האהבה הלהטבקית שלו

גיא און

כשנפתחה תערוכת היחיד של גיא און בגלריה רוזנפלד מוקדם יותר השנה, השוויתי את היצירה שלו לסרט "העור בו אני חי" של אלמודובר, כי משהו ביצירה שלו מזכיר את הניחוח האלמודוברי – בין אפלה ליופי מושלם. בראש ובראשונה, און עוסק בצילום – אבל הוא מעוות אותו ומשתמש בו בדרכים חדשות, מקלף שכבות מהתצלום המודפס, מקמט, מדביק על גוף אחר ומצלם שוב. הדימויים הסופיים ניחנים באותו בלבול מגדרי שדובר בו, אברי המין מתחלפים, הגוף מתפצל, זה סקסי ודוחה בו זמנית.
און הוא אמן שובב, צעיר ומסקרן, הוא מעז לגעת בדרכים חכמות מאוד בנושאים הכי קמאיים שבמשך שנים רבות היו מודחקים בנפש האדם. בתקופה האחרונה הם צפים אל פני השטח ואון מתחבר לרוח העכשווית הזו. הבחירה שלו בצילום דווקא היא גם לא מפתיעה בהקשר זה שבין מציאות ובדיה, וביחס לתקופה שבה צילום הוא המדיום הכי רלוונטי שיש.
דרך אגב – גיא אירח אותנו במסגרת הסיור שלנו ביפו, ועשה לנו הדגמה חיה של תהליך העתקת הדימויים שלו על הגוף – זה היה מדהים!

עמוד האינסטגרם של גיא האתר של גיא און

מריה סאלח מחמיד מארחת אותנו בסטודיו שלה

מיכאל ליאני
איך נהניתי להדריך בתערוכה "הכלכלול" של מיכאל ליאני שהוצגה במוזיאון הרצליה. העבודות של ליאני תמיד התאפיינו בהומור, ססגוניות ואפילו קיטש, ובתערוכה הזו הוא לקח את הכל צעד אחד קדימה, אל השיא – כיאה לחווית התיירות באילת שהיתה נושא התערוכה. ליאני הוא אמן רב תחומי, ובתערוכה שלו שולבו עבודות וידאו, צילום, מיצב וסוג של פיסול. זכורה במיוחד עבודת הוידאו "אילת ממי" שהתבססה על סגנון מוקמונטרי ותיארה חווית נופש באילת בסגנון הכל כלול.
ליאני הצליח לפרוט על נימי הנוסטלגיה ובה בעת להיות ביקורתי ומדוייק בכך שחשף את האשליה, החומרנות והריקנות שמתקיימות בנהייה שלנו אחר חופשה חלומית, ובעצם בחיים העכשווים באופן כללי.
עמוד האינסטגרם של מיכאל ליאני האתר של מיכאל

לסיכום, זו הייתה שנה מוצלחת למרות הכל. התחלתי את הכתיבה שלי במחשבה על תקופה שאין בה עוגני זמן ואין לה תחושה של התחלה וסוף. עם זאת, המחשבה על אמנים צעירים שמצליחים דווקא בתקופה הזו לנסח לעצמם קול ייחודי, פורץ דרך בתוך עולם שחוק, היא מחשבה מעודדת ומחזקת.
איזה כיף
אני מאחלת לכולנו שנה חדשה, טובה, שגרתית, וגם ברוכה בעשייה יצירתית בועטת. שלא יצנזרו אותנו, שלא יעצרו אותנו, וששדה האמנות הישראלי ימשיך לפרוח ולשגשג – למרות כל הקשיים.
שלכם,

שני.

שני אביבי, מתוך עבודתה 'בדרכה'

אופ. אין מילה אחרת לתאר את מה שאנחנו מרגישים. אופ, שוב חוזרים לשגרת בידוד, אופ שוב מקבלים הודעות על סגירת גלריות ומוזיאונים. אופ

אבל, כמו בפעם הקודמת, גם היום אנחנו חזקים ואופטימיים, גם היום אנחנו רוצים לתת לרוח, לתרבות, לאמנות ולחופש הפנימי – לנצח.

אם כן, השבוע אנו שולחים אליכם סיכום ביניים של סדרת הראיונות שערכנו עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות. מעניין לקרוא את המבטים השונים של האמנים הצעירים על אמנות עכשווית ותפקידיה, על תקופת הלימודים ועל השפעות הקורונה עליהם ועל האמנות.

בהזדמנות זו אנו מאחלים לכולנו שנה חדשה, טובה בהרבה מזו שנגמרת.

שנה של שגרה, שפיות, אהבת אחים, ואהבה בכלל

ושנה של אמנות נהדרת בכל עת.

שני ורנר,

וצוות Talking Art

מור רימר, מתוך עבודת הווידאו "אבא אדמה", פרוייקט גמר מכללת אורנים
צילום: יובל בר און

יצירה טרייה: סדרת ראיונות עם שני ורנר

עונת תערוכות הבוגרים כבר בפתח ואנו שמחים לשתף בסדרת ראיונות חדשה אשר מפגישה אותנו עם הבוגרים הטריים. כיצד עברו עליהם שנות הלימודים, מה מעסיק אותם, כיצד השפיע עליהם משבר הקורונה, ועוד.

מעיין שחר, בוגרת לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל
"זה פרדוקס כזה. מצד אחד יש תחושה שאמנות, במיוחד בימים האלה, היא לא דבר מובן מאליו, אף אחד ושום דבר לא מחכה לי מעבר לפינה, אני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהיות מאוד כנה, ליצור יש מאין ולהרוויח את העשייה שלי כל יום מחדש. מצד שני יש קול שמבקש להרפות הכל, לעצור ולהתבונן רגע מהצד כמו אורחת. זה כמו מאבק בין אש ומים אבל אני מבינה שאני צריכה להכיל את שניהם, כל יום לקום בבוקר, לשים זרעים באדמה ולהשקות."
לראיון המלא    לאתר של מעיין

שלומית לב רן בוגרת בית ספר פרדס והמדרשה לאמנות
"בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח."

לראיון המלא  התערוכה הוירטואלית של בוגרי בית ספר פרדס בקישור

דייויד רייכמן גיבס, בוגר לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל

"טוב, ללמוד תואר שני באמנות זה לא בדיוק "לימודים" במובן הרגיל. יותר מכל דבר אחר זה הרעיון שאתה מתחייב לשים את עצמך במרכז של בחינה עצמית ותחת ביקורת שהיא הדדית לשאר חבריך לספסל.
למדתי הרבה. זו תקופה אינטנסיבית. יותר מכל נהניתי לדבר עם המרצים בפגישות האישיות בסטודיו. זה לא רק הדברים שנאמרו שם שהם תמיד הרחבה משמעותית על פעולה שבסופו של דבר נשארת לרוב די פרטית בסטודיו, זה גם תרם לי להבין משהו על אופני הדיבור מסביב ליצירה באופן כללי. לדעת לא רק לעשות את האמנות אלא גם ללמוד לדבר את האמנות זה משהו שחווים בתואר הזה באופן טבעי מכורח הנסיבות. לפעמים היה נדמה שמה שנאמר בשיחה בסטודיו הופך כמעט ליותר משמעותי ממה שבאותו רגע נעשה שם."

לראיון המלא  לאתר של דיוויד בקישור

מור רימר, בוגרת  לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים

"הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה."

לראיון המלא.  טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

שלומית לב-רן, פרוייקט גמר בית ספר "פרדס"

שלומית לב רן למדה במקביל בבית ספר פרדס ובמדרשה לאמנות. שני בתי הספר מייצגים גישות שונות, אחד חילוני והשני דתי. עם זאת, השילוב הזה הפרה את היצירה ואת המחשבה על אמנות. כעת היא מציגה שתי תערוכות גמר במקביל, והפיצול ביניהן מחדד את העיסוק שלה בנקודות מבט שונות של בגרות וילדות.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
קוראים לי שלומית לב-רן , אני בת 28 ובימים אלו אני מסיימת את התואר הראשון שלי באומנות ובחינוך לאומנות, במסגרת ביה״ס הגבוה לאומנות פרדס שמשולב עם המדרשה לאומנות בבית ברל. זה נשמע מסובך וזה באמת קצת מסובך… את מרבית לימודי האמנות המעשיים אנחנו עושים בפרדס, ואת הלימודים האקדמיים במדרשה. ובגלל שאני במסלול לימודים מואץ – ניגשתי השנה לשתי תערוכות גמר ששתיהן מוצגות החודש במקביל.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
כאמור, למדתי בשני מוסדות במקביל. הפיצול הזה משונה, אבל במוזרות הזאת קרו הדברים הכי מעניינים. קצת כמו ללכת לשני פסיכולוגים בו זמנית.
"פרדס" הוא מקום חדש, קטן ואידיאליסטי. בעצם זה בית ספר דתי אבל אני למדתי להיות בו למרות שאני לא דתיה. אני חושבת שאני נמשכת לאידיאלים גם (ובעיקר) כשהם לאו דווקא שלי. משהו בתחושה ההיפית שהכל תלוי בנו, שיש דינמיות. לפעמים זה מתסכל, כשנתקלים בחוסר אירגון או כשמרגישים שלמקום הלימודים אין כח פוליטי בשדה האומנות. אבל בדיוק בגלל זה יש איזושהי הרגשה שהסטודנטים והסגל צריכים להיות הכי טובים וחובת ההוכחה היא עלינו. זה משהו שמאוד מפעיל אותי ליצור. לגבי המדרשה, בהחלט נהנתי מהמקצועיות ומהאפשרויות הרבות שעומדות בפני הסטודנטים. אבל מה שמוזר זה שזאת אמורה להיות הצלע החילונית והחופשית כביכול של התוכנית, ודווקא שם קרו מידי פעם היתקלויות עם מרצים חילונים לחלוטין שהגישה שלהם הייתה הרבה יותר קונפורמיסטית ו״רבנית״.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרויקט עצמו?
בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היתה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
אני מציגה שתי תערוכות גמר במקביל. חלק מהעבודות, שתי עבודות וידאו וקולאז' דיגיטלי, חוזרות על עצמן. את היתר – הרבה ציורים, חילקתי בין שתי התערוכות באופן שמתאים למקום\לחלל ולמהלך הספציפי לכל תערוכה. שתי התערוכות עוסקות בחילופי נקודות מבט בין ילדות ובגרות וכל אחת מהתערוכות היא נקודת מבט בפני עצמה. אמנם רוב הצופים יחוו רק אחת מהתערוכות, אבל מבחינתי הפיצול הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך שאני מנסה לייצר. המפתח לשתי התערוכות מבחינתי הוא עבודת הקולאז' הדיגיטלי המופיעה בשתיהן בה לקחתי שתי תמונות שלי, אחת מגיל וחמש ואחת עכשווית ובאמצעות פוטשופ החלפתי ביניהן את העיניים כך שהן מתבוננות זו בזו אחת באמצעות עיני השנייה. העבודה הזו מייצגת בשבילי את המהלך האמנותי שלי שמדבר על נקודות המבט המתחלפות של ילדות והתבגרות.
את התערוכה במדרשה אפשר לראות עד ה 13.9. התערוכה בפרדס נסגרת ב-1.9, אבל ניתן לבקר בגרסת הסיור הוירטואלי שלה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אני רוצה להמשיך לעשות אומנות ולהציג את האומנות שלי, ואני מקווה שהיא תתקבל באהבה. התקווה והצורך להתקבל באהבה מפעיל אותי לא פחות מהדימוי או מהפעולה האומנותית עצמה. הרעיון לשלב בני נוער בתערוכה שלי הגיע מהצורך הזה – שהאומנות שלי תאהב על ידי בני נוער. כשאני הייתי נערה החוויה של להיות מושפעת מאומנות צרובה לי בזיכרון, ולכן יש לי אמון בשיפוט של בני נוער את האומנות שלי – שיפוט חם, קרוב, לא מלומד. זה צורך בוגר וילדותי (או שאולי אני צריכה להגיד ״מתיילד ומתבגר״) באותה המידה.
בגלל שחוויית הלימודים שלי לא הייתה חוויה של בועה, אני מקווה שאחרי שאסיים ללמוד, מתוך רצון להשתלב בעולם האומנות, אני לא אמצא את עצמי נכנסת לתוך אותו השיח הפנימי הסגור. אני מקווה ליצור בעולם ומהעולם, להיות אומנית טובה אבל גם בת משפחה טובה ובת אנוש טובה. יש סיפור מפורסם על בעל התניא שנזף בתלמיד שלו על שהיה שקוע כל כך בלימוד התורה, ולא שמע את התינוק שלו בוכה. אני מקווה ליצור מתוך קשר לעולם, מתוך הכרת תודה על ההזדמנויות שאני מקבלת ולא באופן מנותק.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אני חושבת שאומנות טובה כשהיא שואלת שאלה או מציגה קונפליקט ולא רוצה לפתור אותו. התבוננות באומנות, בעיני, היא היכולת להשתהות בתוך הבעיה. ובתקופות של משבר כמו משבר הקורונה יש בהתבוננות באומנות משהו תרפי ומתקן. אנחנו חיים בתקופה של שפע, ויש הרגשה שהעולם מנסה לשמר את עצמו כמה שהוא יוכל. אנשים חרדים מלהישכח יותר מתמיד, מתעדים הכול, מגבים כל מה שהם יכולים. קצת נדמה כאילו מיצינו את מה שיכולנו בעולם הממשי, ואנחנו עוברים לכבוש המימד הווירטואלי. גם אני כמו כולם, חרדה להישכח. אבל אני נוטה לא לסמוך על השימור האינטרנטי. לכן אני כל הזמן חוזרת לציור. בסופו של דבר, אחרי שעבודות הוידאו, הצילום והפרפורמנס ייעלמו, אני מקווה שאת הציורים שלי יצליחו למצוא יום אחד בעוד כמה אלפי שנים, באיזה כד במערה ליד ים המלח, ויגידו, ״אה. הייתה השלומית ההיא בעולם״.

התערוכה הוירטואלית של בוגרי פרדס בקישור