ארכיון תגיות: צ'צ'יליה אלמני

צילום: מלכה מהולל, ונציה 2024

ונציה היא לא מקום אמיתי – הרשימה של מלכה מהולל

מלכה מהולל היא לקוחה ותיקה שלנו ואישה שאנחנו אוהבים מאוד. אפשר לומר שהיא מלווה את שני ורנר כמעט מתחילת הדרך ועם השנים הפכה להיות גם חברה, ומישהי להתייעץ איתה, וכמובן אורחת מבורכת בסיורים השונים.
בנוסף לכל, היא גם כותבת מחוננת וצלמת! מלכה הצטרפה לסיור האחרון שלנו בונציה ואנחנו משתפים אתכם ברשימה היפה שכתבה על החוויה.

—–

ונציה היא לא מקום אמיתי
(צרויה להב)
"הוא אמר
רק אִתָך אני אוּכל לדעת לָמה
רק אם באמת תהיי אִתי
ואני ראיתי פָטה מוֹרגָנה
ונציה היא לא מקום אמיתי".

מה? שאלו אותי? שבוע שלם בוונציה? כן, עניתי, שבוע שלם ולא הספיק. רצינו עוד. כי הקסם של ונציה הוא על חושי, על זמני, על תרבותי, על הכול. הוא אינו קשור בפסטיבל המסכות או בביאנלה. הוא קשור במשהו המהפנט שהיא משדרת. התעלות, הגשרונים, הסמטאות הצרות שאחרי ארוחה דשנה אי אפשר לעבור בהן, הגונדוליירים עם החולצות המפוספסות ששרים שירי אהבה באיטלקית, הגאות והשפל, חנויות התיירים, החיות הזעירות מזכוכית, הכנסיות הנטושות, הפיצה, הפסטה, הג'לטו, הוואפורטו, ג'יימס בונד, אינדיאנה ג'ונס, לארה קראפט, פליני, וודי אלן שכולם צילמו פה, הזריחות המפעימות, השקיעות הרומנטיות, הדמיון שמנסה לפענח מה קורה מאחורי חלונות המקושתות עם תריסי העץ הירוקים, התככים של בני ובנות האצולה, המזימות המרושעות שזכו לחיי נצח בספרים, השאלה הנצחית: שוקעת או לא שוקעת? הסוחר מוונציה, בתי הכנסת העתיקים, התחושה שזו בעצם תפאורה – כי ונציה היא לא מקום אמיתי.

ושני.
שני שקיבצה אותנו לארבעה ימים של התבשמות, הנאה, אומנות, מפגשים, הרבה מעבר ל-10,000 צעדים ביום, שיחות מרתקות, חשיפה לאומנים שלא הכרנו ואולי בעצם אף אחד לא הכיר כי אדריאנו פדרוסה, האוצר הראשי של הביאנלה שהגיע מברזיל – רצה שנכיר גם את האומנים השקופים. אם צ'צ'יליה אלמני האוצרת מלפני שנתיים שמה את הנשים על המפה הוונציאנית ואולי העולמית, הרי פדרוסה החליט על אזור גיאוגרפי, מתחת לקו המשנה, בחר אומנים שרובם לא קיבלו הכרה מהמערב וזוהי הפעם הראשונה שהם מציגים בביאנלה, חלקם הגדול משולי החברה, חלקם קווירים, ובגדול כולם או בעצם כולנו זרים בכל מקום.

וזוהי גם כותרת הביאנלה. הכותרת הגיעה מקולקטיב בשם קלייר פונטיין שתלו 53 שלטי ניאון עם הכיתוב הזה עוד ב-2005. המטרה שלהם הייתה להילחם בגזענות ובשנאת הזרים, ופדרוסה לקח את זה צעד אחד קדימה ונתן לה משמעות כפולה: לכל מקום שנלך נפגוש זרים, בכל מקום שנהיה נרגיש זרים. לפעמים גם בבית שלנו עצמנו, במיוחד בתקופה חשוכה זו, אנחנו מרגישים זרים, או כמו שדויד שגרוסמן אומר: מרגישים גולים בארצנו.

מבחינת האומנים זה נכון שבעתיים. די לקחת את האומנית יעל ברתנא מכפר יחזקאל שייצגה בעבר את פולין בביאנלה, והשנה היא מייצגת את גרמניה. אומנים רבים נולדו במקום אחד וחיים באחר. גם האומנית הישראלית עילית אזולאי שייצגה את ישראל ב- 2022 חיה בעצם בברלין כבר למעלה משני עשורים.

שני אומרת שפדרוסה קיבל לאצור עולם בהפרעה. הפרעה ‏פוליטית, כלכלית, אקולוגית, תרבותית. האדמה רועדת לנו מתחת לרגליים. אין לנו מושג לגבי העתיד. כל יום יכול להיות האחרון. שיווי המשקל יוצא מאיזון. איום מתמיד. כל זה מביא להגירה ועקירה שהיא אולי התופעה הכי חשובה היום. מעל 100 מיליון איש נעקרו מבתיהם ב-2022. אז מהגרים, עקורים, גולים, פליטים ואולי בהמשך גם מפונים – הם גיבורי האומנות העכשווית.

הביאנלה השנה, ה-60 במספר, מארחת 90 מדינות ו-332 אומנים.

"כי היופי
מתפוצץ שם בְּאור שקיעה, הוזֶה,
זורח בִּרחובות שטים ומצלצל,
למה אני נחלשת ביופי כזה –
ארמונות במים, פנסים בערפל".

ובתוך הקסם הזה אנחנו מגיעים לכיכר הגטו אל פרנצ'סקו, לאקדמיה לווילם דה קונינג, לפונדסיון פראדה לילד הרע בושל, לרזידנסי למשב מרענן של להט נעורים, למפגש בנווה מדבר על תה עם עוגיות עם דברה וורבלוד, לתערוכת הוותיקן בכלא הנשים בג'ודקא, לפונטה דלה דוגנה של פרנסואה פינו לתערוכה של פייר הוגה, לפלאציו גראצי עם ג'ולי מהרטו, לארסנלה עם שוניברי בכניסה, ולג'ארדיני, זה לא כל כך נעים לראות ביתן ישראלי סגור, למפגש עם הסופר והמתרגם אלון אלטרס, לגלריות יפהפיות על הדרך, לתערוכות לווין מקוריות, לדילמות בנושא האם אומנות וטכנולוגיה הן זוג מנצח, למעברים בוואפורטו, ליופי האינסופי של העיר, והכול בהדרכה מרתקת, מפתיעה, מקורית ומעשירה של שני וענת.

"אולי
אולי אם הייתי משוררת,
הייתי מתאהבת גם בלי לחלות,
הייתי מגדירה, הייתי נזהרת,
האיש הזה עובד עלי עם הוונציה שלו".

ושני אומרת להימנע מ-FOMO, אבל אני לא יכולה. כל כך הרבה עוד רציתי לראות, אבל בסוף נכנעתי אני ונכנעו רגליי הדואבות לחוכמה שבבקשה. כל כך עדיף היה לראות לעומק, לתת לגוף להרגיש, לאפשר ללב לפעום, לאוזניים להקשיב, לרגליים לנוח כשיושבים לתה ועוגיות, ולנשמה לספוג את כל היופי הזה. צדקה שני. כל כך צדקה שאני רוצה לחזור לעוד סיור ביוני.

"ונתתי,
מרצון נתתי ובשקט,
ונציה לא שאלה אותנו מי נכנע למי,
היא אפשרית רק בכניעה מוחלטת,
ועכשיו קשה לי לחזור לעצמי".

ותבוא עליכן הברכה, שני וענת, על כי אפשרתם ארבעה ימים של immersive escape.
באהבה רבה,
מלכה וירון גם.

צילום: מלכה מהולל

שלוש ציירות. המלצות הסופ"ש 1-3.2

מקריות משמחת גרמה לכך שכל תערוכות השבוע נוצרו על ידי ציירות נשים מוכשרות במיוחד. נכון, השנה היא 2024 ולא אמור להיות משנה מי אוחז במכחול – גבר או אישה. ועדיין יש ייחוד מסוים במבט הנשי; לפעמים הוא יודע להתמקד בשולי ובמינורי ולחלץ ממנו אמירות אמנותיות בעלות משמעות ויופי רב. לכן אנחנו תופסים את ההזדמנות שנקרתה בדרכנו בשתי ידיים ומקשיבים למה שיש לציור לספר לנו.

בגלריה דביר מציגה עלמה יצחקי מגילות ארוכות מלאות בסצינות שוליים של ריקבון וצמיחה; במוזיאון חיפה מציירת נטליה זורבובה את פנים הבית; בגלריה חזי כהן תערוכה של אחת האמהות הגדולות של הציור הישראלי – לאה ניקל. ובהמלצת הלוקאלז שלנו רטרוספקטיבה לאחת האמניות החשובות ביוון.

שיהיה סוף שבוע שקט ושנדע להאזין לקולות מושתקים,
ושיחזרו אלינו כולן וכולם בשלום
שני ורנר וצוות Talking Art

עלמה יצחקי, מתוך תערוכה בגלריה דביר, תל אביב

'גלמים', תערוכת יחידה של עלמה יצחקי

עלמה יצחקי היא ציירת שוליים. לא במובן של ציירת המתקיימת בשוליים – עם פרסים חשובים מתחת לחגורה ותערוכת יחיד במוזיאון תל אביב בעברה, יצחקי היא אחת הציירות המצליחות והמוערכות בארץ. הכוונה היא שמאז תחילת הקריירה שלה ממקדת יצחקי את מבטה בשוליים, אם אלה החברתיים ואם אלה שוליו של המרחב העירוני והמפגש שלו עם הטבע. נראה שמה שמעניין את יצחקי באיזורי השוליים האלה הוא מצב ההתפרקות והשינוי שבו הם נמצאים תמיד – השוליים אף פעם אינם יציבים. בפאתי העיר מצטברת פעמים רבות אשפה ופסולת, הבתים והבניינים אינם מתוחזקים באותה מידה, אל תוך ההתפרקות האורבנית הזו חודר הטבע שהוא כולו שינוי, התפרקות, ריקבון ובניה מחדש. את השינוי הזה חוקרת יצחקי בתערוכה חדשה בסדרה של ציורי מגילה ארוכים שמהדהדים ציורים בודהיסטיים יפנים וסיניים עתיקים – ההישענות על המקורות העתיקים כמו מבקשת ללמד אותנו, מתוך הפירוק והרקבון תמיד מגיעה צמיחה חדשה ופריחה.

אירוע פתיחה: יום שישי, 2.2, 11:00, גלריה דביר, רחוב שוקן 27, תל אביב, קומה 3, קוד בכניסה 02772
פרטים נוספים באתר התערוכה

'חיה בציור', תערוכת יחידה של נטליה זורבובה. אוצר: ד"ר קובי בן-מאיר

לאורך ההיסטוריה של הציור, פורמטים גדולים היו שמורים לתיאור של אירועים היסטוריים ודרמות רבות רושם. הציור בגדול עזר להכניס את הצופים לתוך הקומפוזיציה וגרם להם להרגיש שהם נמצאים בתוך הסיטואציה – קרב חשוב, סיפור מיתולוגי או בקרבתו של מנהיג או מצביא נפוח מחשיבות. הציור של נטליה זורבובה חותר תחת הקונבנציה הזו, ציוריה גדולי מימדים, לעתים מאוד, אבל הסצינות המתוארות בהם בדרך כלל יומיומיות – נערה יושבת במיטה וגוללת בטלפון, בחור יושב ליד שולחן, ערימת כביסה על כיסא – ממש לא סצינות מלאות פאתוס ותודעה היסטורית. הציור של זורבובה לא מנסה לשכנע אותנו שהסצינות האלה הן גדולות מהחיים, אלא להפך, שהחיים כמו שהם, על המינוריות והכמעט סתמיות שלהם הם בדיוק מספיקים. בימים שבהם רעיונות גדולים ובומבסטיים מביאים למוות וכאב, הרעיון שמה שיש לנו בבית הוא חשוב ומספק, ממלא אותנו בהשלמה ושלווה.

אירוע פתיחה: יום חמישי, 1.2, 19:00, מוזיאון חיפה לאמנות, שבתאי לוי 26 חיפה
פרטים נוספים באתר התערוכה

'50 שנות יצירה', תערוכת יחידה של לאה ניקל

לא שאלנו אותן, אבל אנחנו די בטוחים שאם נשאל את נטליה זורבובה ועלמה יצחקי מי היו האמניות שהשפיעו עליהן, לאה ניקל תופיע ברשימה. ניקל היא אחת האמהות הגדולות של הציור הישראלי והציור עז המבע שלה בצבעי אקריליק ושמן דשנים ובוהקים, ממשיך להיות רלבנטי גם היום. שמה של התערוכה "חמישים שנות יצירה" נותן מושג על רוחב היריעה של הקריירה העשירה של ניקל, במהלכה היתה אחת ממי שניסחו את השפה של ציור מופשט בארץ ובכלל איך נראה ציור ישראלי. גלריה חזי כהן ממשיכה במסורת המבורכת של הצגת אמנים ואמניות שהם מנכסי צאן הברזל של האמנות הישראלית ומאפשרים לקהל לחוות את יצירתם באופן בלתי אמצעי, ולעתים קרובות יותר מאשר המתנה לתערוכה מוזיאלית מעונבת. איזה כיף!

אירוע פתיחה:  יום חמישי, 1.2, 11:00, גלריה חזי כהן, לילינבלום 33, תל אביב
אירוע פייסבוק

המלצת הלוקאלז – אתונה

ביקור במוזיאון לאמנות מודרנית אתונה EMST

כשנבחרה צ'צ'יליה אלמני לאצור את הביאנלה הקודמת בונציה (2022), היא החליטה לשים את הזרקור שניתן לה על קולות ואמנים שהודחקו עד אותה עת, ובעיקר אמניות נשים מאזורים שונים בעולם – כאלה שלא הצליחו להכנס לקאנון שהוגדר עד עכשיו בעיקר על ידי גברים, לבנים ואמידים. זה היה רגע מכונן בתולדות האמנות העכשווית. ולמה אנחנו מספרים את כל זה? מאז הביאנלה אנחנו רואים יותר ויותר תערוכות שעוסקות בנשים האלה, ובאמנות נשים בכלל – וזה מבורך ומשמח. בימים אלה במוזיאון לאמנות מודרנית באתונה מוצגת רטרוספקטיבה ענקית לאמנית היווניה לדה פפה קונסטנטינו, שעסקה במיניות, מגדר ופמיניזים והביאה אל יוון השמרנית קולות עדכניים ואוונגרדים. לצדה מוצגת תערוכת אוסף מרשימה של אמניות נשים מתקופות ומקומות שונים – מרהיבה ומרגשת מאוד. לא לפספס בביקור הבא בעיר (מוצגת עד אפריל)

פרטים בקישור

כבר הגעתם לאתונה? הצטרפו לסיור גלריות מיוחד עם שני ורנר! 9.2

פרטים והרשמה בקישור