האמנות שעשתה לי את השנה
שני ורנר מסכמת את 2021
התבקשתי על ידי אלעד, מנהל התוכן של Talking Art וידידי היקר, לכתוב סיכום לשנת 2021. איך אפשר לעשות סיכום לשנה שכל הגדרות הזמן שבה היו נזילות כל כך? מרגיש לי שהשנתיים האחרונות הן בועת זמן אחת, האירועים התגבשו להם יחד למעין בליל שאין לו היררכיה פנימית, ולא התחלה או סוף.
כניסת הקורונה לחיינו היתה ועודנה אירוע משמעותי ומאתגר שטרף את כל חוקי המשחק; ובכל זאת כשאני מסתכלת אחורה על השנה האחרונה אני נרגשת וגאה כל פעם מחדש מכמות הפעילות שהצלחנו לייצר למרות הכל. שמונה קבוצות מלאות של התכנית השנתית, ארבעה נופשונים של יומיים שיצאו לאזורים שונים בארץ, עשרות סיורים פרטיים וסיורים פתוחים לקהל, שיתופי הפעולה השנתיים שלנו עם שבוע האיור ועם עיריית תל אביב בסיורי "אוהבים אמנות", שני מדריכים חדשים, מיתוג מחדש, חציית גבולות חשיפה ברשתות החברתיות שלנו, ועוד המון דברים שמתרחשים כל הזמן.
אבל הכי חשוב אלפי אנשים סיירו איתנו בשנה האחרונה, ראו אמנות ישראלית משובחת, פגשו אמנים, אוצרים ואנשי רוח, ודיברו אמנות איתנו בכל הזדמנות. זה ממש לא מובן מאליו שגם בימים טרופים אלה, אתם ממשיכים להצביע ברגליים. הבחירה שלכם באמנות היא התגשמות החזון שלי, ואני אנצל את הפלטפורמה הזו שניתנה לי בשביל לומר לכם – האורחים הנלהבים בסיורים, העוקבים ברשתות החברתיות, החברים בקבוצות הוואטסאפ – תודה.
וכעת לבחירות שלי, האמנות שעשתה לי את השנה. בעבודה כמו שלי, אני נחשפת כל הזמן לאמנות ואמנים חדשים שלא הכרתי. השנה – אולי גם בהשפעת הקורונה (ועל כך אתן את הדעת בפעם אחרת) הכרתי הרבה מאוד אמנים ואמניות צעירים ומעניינים, ואת הבחירות שלי הפעם אקדיש להם. אם כן, קבלו אותם – ארבעה אמנים צעירים שעשו לי את השנה.
דימוי עבודה של גיא און- מתוך התערוכה מסיבת תחפושות
מריה סאלאח מחמיד
את מריה פגשתי במסגרת הנופשון שערכנו לצפון באוקטובר האחרון, בו אירחה אותנו ברוחב לב ובנדיבות בסטודיו שלה בעין מאהל. מובן שהכרתי את עבודותיה קודם, אבל המפגש האישי הפך אותה למיוחדת עוד יותר בעיניי. מריה מייצרת ציורים גדולי ממדים עשויים בפחם בעיקר, כיוון שהיא מציירת על הרצפה המצע הופך למעין שטיח והגוף כולו הופך למכחול. בנחישות, עמלנות והרבה עוצמה היא מביאה אל הנייר או הבד את עולמה הפרטי – על מורכבויותיו העדינות, אשר מקבל משמעות ורובד נוספים במפגש עם החומר והטכניקה העוצמתיים.
עמוד האינסטגרם של מריה עוד על מריה באתר של ארטפורט
שני אביבי
שני אביבי היא דוגמה עכשווית למה שאפשר לקרוא לו "כוכב עולה". שני התארחה בסיור של התכנית השנתית "איך לומדים אמנות" בקמפוס סמינר הקיבוצים ובהובלת יאיר ברק. בפרזנטציה קצרה יחסית הצליחה שני להעביר לנו מעט מעולמה היצירתי, ומהעיסוק שלה בנשיות וגבריות ובנרטיבים הכרוכים בשני המושגים האלה. כך למשל יצרה עבודת פרפורמנס מצולמת בה היא מתגוררת בתוך טנק נטוש – אישה שכובשת כלי כיבוש, מרחב נשי בתוך עולם גברי. בעבודה אחרת היא יושבת מול אביה והם מתבוננים זה בעיני זו – בדומה למיצג המפורסם של מרינה אברמוביץ'. העבודות של שני נשענות על עולם דימויים ונרטיבים מיושן, ומצליחות להפיח בו חיים חדשים, רעננים ורלוונטיים עדיין.
עמוד האינסטגרם של שני האתר של שני
מיכאל ליאני מתוך פרוייקט האהבה הלהטבקית שלו
גיא און
כשנפתחה תערוכת היחיד של גיא און בגלריה רוזנפלד מוקדם יותר השנה, השוויתי את היצירה שלו לסרט "העור בו אני חי" של אלמודובר, כי משהו ביצירה שלו מזכיר את הניחוח האלמודוברי – בין אפלה ליופי מושלם. בראש ובראשונה, און עוסק בצילום – אבל הוא מעוות אותו ומשתמש בו בדרכים חדשות, מקלף שכבות מהתצלום המודפס, מקמט, מדביק על גוף אחר ומצלם שוב. הדימויים הסופיים ניחנים באותו בלבול מגדרי שדובר בו, אברי המין מתחלפים, הגוף מתפצל, זה סקסי ודוחה בו זמנית.
און הוא אמן שובב, צעיר ומסקרן, הוא מעז לגעת בדרכים חכמות מאוד בנושאים הכי קמאיים שבמשך שנים רבות היו מודחקים בנפש האדם. בתקופה האחרונה הם צפים אל פני השטח ואון מתחבר לרוח העכשווית הזו. הבחירה שלו בצילום דווקא היא גם לא מפתיעה בהקשר זה שבין מציאות ובדיה, וביחס לתקופה שבה צילום הוא המדיום הכי רלוונטי שיש.
דרך אגב – גיא אירח אותנו במסגרת הסיור שלנו ביפו, ועשה לנו הדגמה חיה של תהליך העתקת הדימויים שלו על הגוף – זה היה מדהים!
עמוד האינסטגרם של גיא האתר של גיא און
מריה סאלח מחמיד מארחת אותנו בסטודיו שלה
מיכאל ליאני
איך נהניתי להדריך בתערוכה "הכלכלול" של מיכאל ליאני שהוצגה במוזיאון הרצליה. העבודות של ליאני תמיד התאפיינו בהומור, ססגוניות ואפילו קיטש, ובתערוכה הזו הוא לקח את הכל צעד אחד קדימה, אל השיא – כיאה לחווית התיירות באילת שהיתה נושא התערוכה. ליאני הוא אמן רב תחומי, ובתערוכה שלו שולבו עבודות וידאו, צילום, מיצב וסוג של פיסול. זכורה במיוחד עבודת הוידאו "אילת ממי" שהתבססה על סגנון מוקמונטרי ותיארה חווית נופש באילת בסגנון הכל כלול.
ליאני הצליח לפרוט על נימי הנוסטלגיה ובה בעת להיות ביקורתי ומדוייק בכך שחשף את האשליה, החומרנות והריקנות שמתקיימות בנהייה שלנו אחר חופשה חלומית, ובעצם בחיים העכשווים באופן כללי.
עמוד האינסטגרם של מיכאל ליאני האתר של מיכאל
לסיכום, זו הייתה שנה מוצלחת למרות הכל. התחלתי את הכתיבה שלי במחשבה על תקופה שאין בה עוגני זמן ואין לה תחושה של התחלה וסוף. עם זאת, המחשבה על אמנים צעירים שמצליחים דווקא בתקופה הזו לנסח לעצמם קול ייחודי, פורץ דרך בתוך עולם שחוק, היא מחשבה מעודדת ומחזקת.
איזה כיף
אני מאחלת לכולנו שנה חדשה, טובה, שגרתית, וגם ברוכה בעשייה יצירתית בועטת. שלא יצנזרו אותנו, שלא יעצרו אותנו, וששדה האמנות הישראלי ימשיך לפרוח ולשגשג – למרות כל הקשיים.
שלכם,
שני.
שני אביבי, מתוך עבודתה 'בדרכה'
המופע "MIND THE GAP", תיאטרון מיסתורין