אחרי שבועיים של הלם, עולם האמנות מתחיל לאט לאט להרים שוב את הראש. אמנם כולנו מבינים שדברים כנראה לא יחזרו להיות בדיוק כפי שהיו, בודאי לא כל כך מהר. אבל לרגע הזה ועם ההבנה והאמונה בחשיבות של אמנות, חלק מהגלריות והמוזיאונים מתחילים להיפתח מחדש. אמנות בשעה הקשה הזו יכולה להיות הרבה דברים – היא יכולה להוות נחמה, לתת רגע של אסקפיזם אבל גם לתת מראה, לפעמים לא פשוטה, שתאפשר לעבד את מה שקרה. בכל מקרה, גם כשהתותחים רועמים, אסור למוזות לשתוק וחייבים להמשיך לנגן.

שיהיה סוף שבוע של שקט ונחמה,
שני ורנר וצוות Talking Art

"בית" תערוכת יחיד של סשה סרבר

סשה סרבר הוא פסל וירטואוזי שמשתמש ביכולות הטכניות המפעימות שלו כדי ליצור מחדש אובייקטים של תרבות פופולרית אבל "עם טוויסט" מיוחד ולעתים קרובות אפל שמשנה את המשמעות שלהם. מרשימה במיוחד היכולת של סרבר לתת לפסלים שלו את התחושה שהם עשויים מאבן, עץ ומתכת בעוד שלמעשה הם נוצרו מפלסטיק, קלקר וחומרים דומים אחרים. גם בימים כתיקונם העבודות של סשה סרבר יכולות לצמרר ולהטריד – הוא כבר יצר בעבר אחוזות קבר מזויפות להוריו בחלל הגלריה ועובד שנים רבות עם דימוי של פינוקיו לא ילדותי ולא תמים – אבל התערוכה שתפתח בסוף השבוע הקרוב בגלריה גורדון בתל אביב עוכרת שלווה באופן אקטואלי ומצמרר במיוחד. המיצב "בית" מדמה שיירים שרופים ומפוחמים של בית בתוכו ניתן למצוא עדויות לחיים שהיו ואינם כמו סוס עץ שרוף או שוב אותו פינוקיו לא בדיוק ילדותי. כשמראות כאלה ניבטים אלינו מיישובי העוטף במסכים, התערוכה של סרבר הופכת לאקטואלית ורלבנטית מתמיד. קחו בחשבון שזה עשוי להיות קשה לעיכול.

גלריה גורדון, רחוב הזרם 5, תל אביב
פרטים נוספים באתר התערוכה

'האם ייתכנו הדברים?', תערוכה קבוצתית. אוצרת: אתי שוורץ

אין ספק, דברים פשוטים מקבלים משמעות חדשה וכואבת בתקופה זו, גם שמות של תערוכות. המשפט "האם יתכנו הדברים?" שנותן לתערוכה בגלריה באצטדיון טדי את שמה, מהדהד את השאלה שאנו שואלים את עצמנו שוב ושוב בתדהמה אל מול זרם החדשות והעדכונים המחרידים של התקופה. התערוכה, שנפתחת מחדש אחרי הפסקה לרגל המצב, מציגה צילום שמביט על הגבול הדק שבין האישי לפוליטי והציבורי ועל הצורך לתעד אותם. משפט תמים לכאורה מתוך טקסט התערוכה כמו "החיבור בין העבודות קושר את המקומי אל שבריריותם של החיים. המאבק על גבולות, המשתנה שוב ושוב מאז הקמת המדינה, עובר מגבולות הארץ החיצוניים לתוך העורף האזרחי." מקבל גם הוא משמעות חדשה וכואבת לאחר אירועי השבועות האחרונים. מה שבטוח הוא שהצורך לתעד את הנעשה סביבנו ולחבר בין האישי לציבורי הפך רק לדחוף יותר.

בהשתתפות:  שירה אבולעפיה, רלי אברהמי, גסטון צבי איצקוביץ, מתי אלמליח, תומר אפלבאום, עודד בלילטי, סופי ברזון מקאי, טליה הופמן, פבל וולברג, קרן זלץ, אנה ים, פראנס לבה נדב, אלכס ליבק, סג׳א קוטינה, מיקי קרצמן, אלדד רפאלי, אתי שוורץ.

הגלריה החדשה של סדנאות האמנים בטדי, אצטדיון טדי (שער 22), ירושלים
פרטים נוספים באתר התערוכה

תערוכות במוזיאון וילפריד

גם התערוכות במוזיאון וילפריד נפתחות מחדש לקהל הרחב ונותנות יעד מוצלח לטיול התאווררות ואסקפיזם. כמו תמיד במוזיאון המוצלח הזה, התערוכות משלבות בין יחס יחודי לטבע, מבט מפתיע על קראפט, חשיפה של תרבות מזרח אסיה ושילוב שלה בנעשה כאן ועכשיו. האובייקטים הקרמיים שיוצר אודי צ'רקה משלבים בין חימר שחור וגס שנראה כמו בולע פורצלן לבן ועדין ומתכתבים עם האובייקטים האסייתיים מאוספי המוזיאון. אורית ליבנה עושה שימוש בתהליך עבודה ארוך וסיזיפי של הספגת נייר בדיו באמצעות צמר גפן במהלך מדיטטיבי שיכול להמשך גם שנה שלמה ובסופו נוצרים פרחים שחורים מרהיבים. ותערוכה נוספת משלבת בין מגילות יפניות עתיקות לבין עבודתו של צלם יפני עכשווי. השילוב הזה בין טבע מרגיע לארצות רחוקות הוא בדיוק מה שצריך בשביל מנת אסקפיזם בריאה שתאפשר לנו לעבור עוד שבוע.

מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת מזרח אסיה, קיבוץ הזורע
פרטים נוספים באתר המוזיאון

'Shape the Beauty', תערוכה קבוצתית. אוצרת: דרורית גור אריה

זו לא המלצת הלוקאלז כי אין לנו שם מדריכים ואפילו אי אפשר להמליץ להגיע לשם בגלל המצב הבטחוני ועדיין זה סיפור מעורר השראה על כוחה של האמנות שלא יכולנו לוותר עליו.
בשבוע הבא תפתח הביאנלה העשירית של איסטנבול. האוצרת המוערכת דרורית גור אריה הוזמנה להציג בה תערוכה אליה צירפה את שחר מרקוס ונאזקת אקיצ'י, רן סלווין ולי ינור. כל הקלפים נטרפו עם מאורעות ה-7.10 שאיתם הגיעה גם אזהרת מסע חמורה לאיסטנבול. אל מול מצב שנראה על פניו בלתי אפשרי, בחרה גור אריה בקולה של האמנות. כשהאוצרת  והאמנים לא יכולים להגיע להקים את התערוכה, ישלחו עבודות הוידאו בצורה דיגיטלית יחד עם הוראות הצבה מדויקות, אותן יבצעו אנשי הביאנלה עצמם שיקימו את התערוכה בהעדר הצוות הישראלי. כך יגיע קולה של האמנות הישראלית גם לאיסטנבול, דווקא עכשיו. המסר ברור – קולה של האמנות הישראלית לא יושתק והיא תמשיך ליצור גשרים גם בימים בהם הדבר נראה בלתי אפשרי. ישר כח!