דלה טרביה משלבת בעבודות שלה סרקזם והומור בעודה מפרקת ומערערת על כוחם של מודלים חינוכיים המושרשים בחברה הערבית. במקביל לעבודות הוידאו המשעשעות שלה, היא יוצרת פסלים המורכבים מחומרי גלם שהופיעו בסיפורי הילדות עליהם גדלה, גם בהם מתקיים עולם של ניגודים מתעתע ומטריד.
ראיון אחרון בסדרת הראיונות שלנו עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.
שני ורנר

ספרי קצת על מי את ומה את עושה

אני דלה טרביה, בת 24, ילידת שפרעם. בוגרת החוגים לאמנות יצירה; ושפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה.

ביצירה שלי אני עוסקת בנושאים תרבותיים ופוליטיים הקשורים בחינוך ויחסי אמון וכוח ותפקידם בעיצוב ושלילת התודעה. אני עושה זאת בצורה של הגחכה וסאטירה, אני מנכסת סיפורים עממים מהתרבות הערבית שנועדו לחנך ולעצב את התודעה של הילדים/ות. לאחר מכן אני מבודדת מהם את חומרי הגלם כגון, צמר פלדה, קמח וצבר.  אני מדירה את החומרים האלה מהקשרם הסיפורי ויוצרת מהם פסלים מופשטים שמשלבים הומור ורצינות. התהליך הזה מטשטש ומוחק את הסיפור והופך אותו לטריגר ליצירה וגם לביקורת מצדי ומצד הצופה.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?

ארבע שנות הלימודים היו מסע פנימי מורכב מאתגר ומרתק, מסע שהרחיב את אופקיי ופקח את עיניי, שגרם לי להסתכל בעין ביקורתית אמנותית על העולם. זכיתי ללמוד אצל אמנים מורים מקסימים שתמכו ועזרו ונתנו לנו תחושת יציבות בתקופה המורכבת הזו. אני יכולה להגיד אחרי חודשים של עבודה, חקירה ולימדה בתנאים של אי ודאות, שתחושת הסיום היא תחושת הישג, גם אם היא זמנית.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרויקט עצמו?
בוודאי, המצב גרם לי ליצור פחות אבל להתבונן הרבה בסביבה ולהמציא דמויות, סיטואציות ופסלים מחומרים נגישים. כל דבר היה יכול להיות חלק מהפסל הבא או חומר גלם, הבית הפך להיות סטודיו, חדרי הבית הפכו להיות לוקיישן נתון לצילום וידאו. כלומר, הגבולות היטשטשו לחלוטין וזה חדר ליצירותיי ויצר בי דחף לשאול שאלות חדשות שקשורות ליחסי האמן עם הסביבה, התרבות והפוליטיקה.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הפרויקט "ללא כותרת" מורכב משלוש עבודות וידאו ומפסלים מופשטים. על הקיר החיצוני ליד כניסת החלל הצבתי מסכי טלוויזיה עם עבודת וידאו, מול כל אחד היה ספסל מרוצף בבלטות ומיועד לאדם אחד. הדמות המרכזית בסרטים היא דמות פטפטנית, סרקסטית ומבקרת.  לעיתים היא מספרת סיפור, ולעיתים היא הופכת להיות קריינת תקציר החדשות או דמות שמציעה מתכון להכנת פסל בבית. הוידאו השלישי הוצב בחלל הפנימי עם פסלים ופדסטלים מאופיינים בחומרי גלם לא קונבנציונליים. אלה מהווים ציר מרכזי לא רק בתהליך העבודה אלא גם בהבניית הקשר בין החומריות והחוויה הגופנית החודרת אל המופשט, והרבה פעמים יחסי כוח בין הפדסטל הכבד והגדול לבין הפסל הדל בחומריותו. כמו למשל פסל שעשוי מצמר פלדה ומוצב על פדסטל עשוי מבלטות.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
זאת שאלה שמהדהדת לי בראש מאז שהתחלתי ללמוד אמנות אך לאחרונה לא חשה צורך לענות עליה. מה שברור לי כרגע שאני ממשיכה ליצור אמנות, ללמוד, לחקור.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
עוד מוקדם לדעת. אבל למרות סגירת הגלריות והמוזיאונים אני מאמינה שהאמנים/יות ימשיכו/ן ליצור אמנות  ושמשבר הקורונה יוליד ויעלה שאלות אמנותיות מהותיות, אנושיות ופוליטיות לא רק בימי הנגיף אלא גם בעקבותיו. אשר בתורן ישפיעו על האמנות העכשווית.

דלה טרביה, פסלים מתוך הפרויקט "ללא כותרת"

בפרוייקט הגמר שלה בחנה מור רימר את הקשר בין הגוף והבית ובתוך כך התמקדה במוטיב השלד. הבסיס החזק שאמור להחזיק עליו את יתר חלקי המבנה מתערער בעבודות שלה, אשר משלבות ווידאו, תחריט, הדפס וציור. משבר הקורונה נתן לה זמן לבחון מחדש את הדברים, והשפיע לטובה על העבודה לקראת תערוכת הבוגרים.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.

מור רימר, מתוך פרוייקט הגמר. מכללת אורנים

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
אני מור, בת 36, גרה בחיפה. השנה סיימתי לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים. העבודה שלי היא רב תחומית, אני יוצרת בעיקר בהדפס, ציור, ווידאו. אני ילידת קיבוץ אורים שבצפון הנגב, והרבה מהעבודה שלי שואבת מתוך הביוגרפיה שלי. אני מטפלת בדימויים דרך אלמנטים של הפחתה, הדגשה, פירוק והפשטה ולרוב, החומר הוא שמוביל אותי לפעולה. משטח שרוט או מוכתם למשל, מעורר אצלי עניין חדש או מוביל לטכניקה חדשה.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
התהליך שעברתי בארבע שנות הלימודים היה מאוד משמעותי, נכנסתי בעיקר כציירת ונפתחו לי ערוצים חדשים לגמרי כמו יצירה בוידאו ותחריט. המפגש עם מרצים ואמנים באורנים היה לי חשוב מאוד. לקחתי את ההזדמנות להתנסות שוב ולתת מקום לרב-תחומיות שלי וזה העשיר לי את השפה. אני עדיין מחפשת דרכים לארגן ולהכיל את המדיומים השונים והחיבור ביניהם. פרויקט הגמר היה כמו סיכום של תהליכים שקרו במהלך הלימודים וחיבר בין נושאים שעסקתי בהם בדרך שלא צפיתי. זה נותן לי הרבה חומר ואנרגיה להמשך.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
השפיע מאוד ובדיעבד לטובה. לפני כן הייתי מאוד משימתית בתוך הקצב של החיים והלימודים. המצב החדש הכריח אותי לעצור, וגם התפנה זמן בעקבות דברים אחרים שפסקו לתקופה. חזרתי למקום של לא לדעת. הסתכלתי על מה שנאסף עד כה ועל רעיונות שרשמתי בעבר ונקודות התחברו. משם נולד רעיון לווידאו חדש שחיכיתי שייתגבש.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אחד הדברים היחידים שברורים לי זה שאני אמשיך ליצור. לא שזה תמיד מרגיש כמו ברכה או בא בקלות אבל ברור לי שהאמנות היא חלק מהדרך שלי. אני לא רואה את זה כחלום עם יעד מסוים, אלא כתהליך כזה שאני בתוכו כבר, וימשיך ויתרחב וישנה צורות. בסופו של דבר זה דיאלוג הנובע ממקום אישי עם עצמי על החיים ואני מקווה שידבר לעוד אנשים.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
האמנות היא רלוונטית לחיים, בזמן כמו זה של משבר זה בולט עוד יותר. היא כלי תקשורת עוצמתי. נראה שהרבה תגובות למצב נעשו בשימוש בשפת האמנות, ולא רק של אמנים מקצועיים. זה מדגיש בעיני את האפשרות שהאמנות נותנת – מקום של ביטוי חופשי, שמכיל מורכבות.

טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

צילום: אנסטסיה זביאלובה

כבר היללנו בעבר את האנשים שמניעים את סצנת האמנות המקומית על החזרה המבורכת לשגרה. כעת יש לומר שאפו כפול על כך שלא רק דברים נמשכים – אלא גם מתפתחים דברים חדשים. בגזרת בוגרי בתי הספר לאמנות שזוהי שעת חגם – תערוכות הבוגרים ממשיכות להיפתח אחת אחרי השנייה בבתי הספר השונים; בנוסף התחלנו סדרת ראיונות חדשה עם בוגרים טריים והשבוע נשתף אתכם בראיון הראשון עם מעיין שחר הנהדרת; באום אל פחם פרוייקט חדש ומרגש של תערוכות בבתים פרטיים; ובשבוע הבא – ערב אחד של אמנות, עיצוב ומחול כתמיכה בעסקים של גן החשמל.

שיהיה סופ"ש מרענן וכייפי לכולם,

שני ורנר וצוות Talking Art

שיר מורן, מרימים את השאלטר, גן החשמל

תערוכות בוגרים

אט אט פותחים בתי הספר לאמנות את תערוכות הבוגרים שלהם. חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות; ובכל אופן יש לקבל מראש (לפני שהולכים לתערוכה) את העובדה שמדובר באמנים טריים מאוד וברוב המקרים העבודות גולמיות ובהפקה סטודנטיאלית. יחד עם זאת, תמיד כיף למצוא את אלה שמתעלים ושניכרת בהם כוונה אמנותית יותר משוייפת. השבוע בתערוכות הבוגרים:

מנשר לאמנות – תערוכות בוגרי ובוגרות המחלקה לצילום, אמנות ותקשורת חזותית

שעות פתיחה: ימים א'-ה': 12:00 -20:00, שישי ושבת התערוכה פתוחה בין 11:00-14:00
נעילת התערוכה: 22.8.20. רח' דוד חכמי 18, תל אביב

אירוע פייסבוק

שנקר 2020: אירועי סוף השנה במחלקות העיצוב ותקשורת חזותית

השנה יש להירשם מראש לכניסה לתערוכות השונות

הרשמה לתערוכות במחלקות עיצוב אופנה, עיצוב תכשיטים, עיצוב תעשייתי, עיצוב טקסטיל, תואר שני בעיצוב – כיתת מהנדסים, תואר שני בעיצוב ופיתוח משחקים דיגיטליים בקישור

הרשמה לכניסה למחלקה לתקשורת חזותית בקישור

שעות פתיחה:  ימים א'-ה': 10:00 -22:00, יום ו' 10:00 – 14:00. מוקדים שונים בקמפוס שנקר

אירוע פייסבוק

ראיון עם מעיין שחר

אם בבוגרים עסקינן, גם אנו משתתפים בחגיגה. הזמנו כמה מהבוגרים הטריים שהציגו תערוכות שעניינו אותנו, לראיון קצר על תהליך הלימודים, על החלומות שלאחר הסיום, על השפעת הקורונה ועוד. מעיין שחר, בוגרת התואר השני לאמנות בבצלאל היא המרואיינת הראשונה שלנו.
מוזמנים לקרוא את הראיון המלא בקישור

"הוּנַאכּ הוֹן! / שם זה כאן! " תערוכות מתארחות בבתים פרטיים באום אל-פחם. אוצרת: לילך צפרוני

איזה מיזם מיוחד וחשוב הוא זה. כבר שנים שהגלריה לאמנות אום אל-פחם ואנשיה עסוקים במטרה ליצור קהילת אמנות ותרבות באזור. הפעם הם חוברים לעמותת מרבד ירוק ואדי עארה ויחד יצרו סדרת תערוכות הממוקמת בבתים פרטיים של תושבי העיר. התערוכות משלבות אמנים יהודים וערבים בתהליך של חקירה ויצירה אמנותית משותפת. כך למשל מרתק לחשוב על המפגש בין ציבי גבע ומריה סאלאח מחמיד חביב-אללה – שני ציירים שונים כל כך בטכניקה ובניראות היצירה ועם זאת דומים מאוד ברגש ובאקספרסיביות של הציורים. בדומה לכך, כל "מיני תערוכה" כזו מציעה מפגש בין סגנונות, אג'נדות, קולות, דורות ורקעים שונים ונראה שיהיה זה תמהיל מיוחד מאוד.

במהלך אוגוסט, ברחבי אום אל פחם. הביקור בתערוכות יהיה במסגרת סיורים מודרכים שיש להירשם אליהם מראש (בתשלום). מידע נוסף בקישור

אירוע פייסבוק

"מרימים את השאלטר" – אמנים מתארחים בעסקים בגן החשמל

גן החשמל הוא אזור שעובר תמורות רבות בשנים האחרונות, מאזור זנוח ומלא בפשע הוא הופך אט אט לפנינה תרבותית. ראשית יש לציין את האדריכלות באזור, לחובבי הז'אנר של אדריכלות תל אביבית של תחילת המאה ה-20, זו ממש חגיגה. מעבר לכך נפתחו בשכונה הרבה מאוד חנויות מעצבים יפות, בתי קפה קטנים, וכמובן האברהם הוסטל והייחודיות שהוא מציע. עם זאת, בניית הרכבת הקלה וכמובן משבר הקורונה, לא תורמים לוויב השכונתי, ולכן האירוע הקרוב בא להרים קצת. בכל מקרה מה שצפוי למבקרים הוא תערובת של מעצבים ואמנים אשר יציגו פעולות, מחול, מוזיקה, הקרנות וידאו, סיורים מודרכים ותערוכות בחלונות הראווה של העסקים המקומיים.

אירוע של ערב אחד: רביעי הבא 19.8 בשעה 19:00, ברחבי גן החשמל, תל אביב. הכניסה חופשית.

אירוע פייסבוק

סלוא אלנמר, "חיג'אב", במסגרת אירועי "הוּנַאכּ הוֹן! / שם זה כאן!", אום אל פחם