כמו בכל שנה, גם הפעם התבקשתי על ידי אלעד, מנהל התוכן של Talking Art וידידי היקר, לכתוב סיכום לשנת 2024. איך אפשר לעשות סיכום לשנה כל כך עצובה? שנה שבה כל ההגדרות, החוקים והמשענות המוכרות חמקו מידינו ברמה הקולקטיבית והאישית גם יחד.
לפני כמה שבועות הבנתי, שבעצם את השנה האחרונה העברתי באבל. לקח לי זמן להתאושש ולהבין לאן אני מנתבת את העשייה של Talking Art ביחס לשינויים שהביא המצב החדש. איכשהו, ובכל זאת הצלחנו לעשות כמה דברים בשנה לסייר בתל אביב בונציה ובאתונה, ולפתוח את התכנית השנתית עם 10 קבוצות, לא פחות.
אבל את סיכום השנה הזה, נקדיש דווקא לאמנים ולאמנות עצמה. בקשנו מהצוות שלנו לבחור את התערוכות והאמנים שעשו להם את השנה, ולהלן הסיכום האישי שלנו

הבחירה של שני ורנר: "שתי דקות לחצות", עבודתה של יעל ברתנא במוזיאון לאמנות עכשווית באתונה
את השנה האחרונה הקדישו במוזיאון לאמנות עכשווית באתונה לתצוגה של אמניות נשים ממקומות שונים בעולם, וזאת תחת הכותרת "מה אם נשים היו מנהלות את העולם"?. אחת העבודות שהוצגה בין סבבי התערוכות היתה סרטה של יעל ברתנא (אמנית ישראלית שחיה בברלין) "שתי דקות לחצות". כמו תמיד, ברתנא מציגה סרט שהוא על הגבול בין אמנות לקולנוע, והסרט באורך של 50 דק' עשוי בשפה קולנועית ובאיכות גבוהה מאוד. בסרט מתוארת ועדת נשים – אלה המנהלות את העולם, שצריכות להתמודד עם איומים כאלה ואחרים. זה אולי קצת נאיבי או מזוייף, אבל הסרט שלה לא נועד לתת תשובה אלא דווקא לפתוח שאלה – מה אם נשים היו מנהלות את העולם?
בעולם של היום, כשאני רואה את הניהול האלים והגס של מנהיגים סביב הגלובוס, כזה שמוביל לעוד ועוד אלימות, אני חושבת שהשאלה הזו חזקה ורלוונטית מתמיד. במיוחד בישראל, כשהפצע כואב מכולם, אני מייחלת להנהגה שפויה יותר, ומרגישה שנשים יכולות להביא איכויות חדשות ולהציע אלטרנטיבה שפויה. אני מרגישה שהגיע הזמן לשינוי כזה, ולנסות להציל את העולם מהשריפה שמתחוללת בו.
עוד על העבודה של ברתנא במוזיאון

"שתי דקות לחצות", עבודתה של יעל ברתנא

הבחירה של נטע עשת: "קישוטי מלחמה", תערוכת יחידה לטל מצליח, מוזיאון תל אביב לאמנות
התערוכה של טל מצליח השאירה אותי ברגשות מעורבים ומטלטלים. הציורים של מצליח כל כך מרשימים בצבעוניות, באלמנטים ובכמויות הפרטים שבהם. יש בהם משהו חזק ומושך, אני מהססת לומר, אבל יש בהם גם הרבה יופי. טל מצליח היא ילידת כפר עזה, ובשבעה באוקטובר היא היתה נצורה בממ"ד במשך שעות רבות. כמו תמיד, היא משלבת בציורים שלה חוויות אישיות וקולקטיביות וסמלים מעולם הדימויים הציבורי. הדיסוננס בין היופי והעוצמה למול הנושא הקשה, החוויות המתוארות בהם והאירועים הכואבים כל כך יצר חוויה נוגעת ללב ותופסת בשנה הקשה הזו.
עוד על התערוכה

הבחירה של אלעד רוזן: "נוטה להישכח", תערוכת יחיד לאבי סבח, מוזיאון תל אביב לאמנות
כאבא לילד בן קצת יותר משנה, יש לי הרבה פחות זמן בעבר לראות תערוכות. לאחרונה הגשמתי חלום ולקחתי את בני למוזיאון תל אביב. הילד עשה לי (ולשומרות המוזיאון המתמוגגות) הרבה נחת, כשהתרוצץ באולמות התצוגה והצביע על עבודות שמשכו את עיניו. עד שהגענו לתערוכתו המעולה של אבי סבח 'נוטה להשכח' (אוצרת: דלית מתיתיהו), הוא כבר נרדם, כמנהגם של פעוטות. יש משהו מתבקש בהרדמות הזו דווקא שם. לא חלילה כי זו תערוכה משעממת – מדובר בתערוכה מהממת במובן הפשוט והמקורי של המילה. אבל תערוכתו של סבח היא דוגמה מושלמת לציור שמתקיים במרחב המהבהב שבין ערות לחלימה והיא מרגישה לעתים כמו מה שקורה כאשר נרדמים בפינה שקטה של מוזיאון אירופאי מפואר וכל ההיסטוריה של אמנות המערב נמסכת לתוך תת המודע הישראלי והופכת לשדה קרב מדמם. תצוגת ציור מרהיבה ומטלטלת.
עוד על התערוכה

"קישוטי מלחמה", תערוכת יחידה לטל מצליח, מוזיאון תל אביב לאמנות

הבחירה של עברי באומגרטן : "לימינלי", תערוכת יחיד של פייר וויג, אוסף פינו, ונציה
השנה הדרכתי שבע קבוצות בביאנלה בונציה, במסגרת הסיורים שלנו ביקרנו גם בתערוכה המדוברת של וויג. כמדריך אני חווה את התערוכה כמה פעמים, בדרכים שונות. אני צופה, אני לומד, אני מדריך ואני חווה את התערוכה שוב דרך העיניים של המשתתפים בסיור. במקרה הזה, הרגשתי שכל השלבים ובמיוחד האחרון, היו שונים מתערוכות אחרות. פייר וויג הצליח ליצור חוויה אימרסיבית וטוטאלית שהתפרסה על כל החלל היפה של הפונטה דה לה דוגנה בונציה. כל התערוכה הוצגה בחושך כמעט מוחלט והצופים הוזמנו להתמסר לחשכה ולעולם שוויג יצר לנו. בעבודות בתערוכה וויג מחבר אותנו לטבע בצורה חדשה שמשלבת את הטכנולוגיה החדישה ביותר, אפילו השיח השחוק על AI מקבל אינטרפרטציה מעניינת. התערוכה מעוררת מחשבה על עולם פוסט אנושי, על גוף משולב מכונה ואינטליגנציה מלאכותית, נושא חשוב בימים האלה.
עוד על התערוכה

"לימינלי", תערוכת יחיד של פייר וויג, אוסף פינו, ונציה

הבחירה של עמית רובין: " שלוש שריטות ומכתב אהבה" תערוכת יחידה לאיזבלה וולובניק, מוזיאון הרצליה
ממש אהבתי את התערוכה של איזבלה וולבניק במוזיאון הרצליה. היצירה של וולבניק מרתקת, מלאה בפרטים וסמלים שלכל אחד מהם יש חשיבות. בבסיס היצירה שלה וולבניק מבצעת פעולה של ריקלימינג (ניכוס מחדש). היא מזהה תופעות תרבותיות – בדרך כלל ביחס לנשיות, מיניות ומגדר והופכת את המשמעות שלהן. למשל היא מזהה דרך השפה ודרך מיתוסים שונים את החיבור שעושים בין נשיות לחייתיות כייצוגים שנמצאים כמעט בכל מקום. מוזיקה קולנוע, תרבויות שוליים, ספרות, תנך, ושפה – מילים מושגים ביטויים כינויי גנאי וסלנג. איזבלה מארגנת מחדש את ההיסטוריה והופכת את החיבור החייתי לעוצמתי דווקא, ואת האישה החיה לחזקה ויצרית. הציורים עמוסים בפרטים, כל רפרנס מוביל לעולם אינסופי של הקשרים תרבותיים והיסטוריים. וולבניק היא מסוג היוצרות שברור שיש מחקר שלם, עמוק וחכם מעבר ליצירה שלה, והתערוכה היתה מסע מהפנט לתוך עולם דמיוני וחדש.
עוד על התערוכה

הבחירה של מיטל כץ מינרבו: ״העובדות הנחוצות לנו״ תערוכת יחידה של מאיה שמעוני בסטודיו משלך, ירושלים
האמת היא שקשה לי למנות ולזכור את התערוכות שראיתי בשנה המורכבת הזאת. אבל יש תערוכה קטנה שמאוד הפתיעה אותי ונגעה לי במקום מאוד חי, לאור האירועים של השנה האחרונה. התערוכה מוצגת עכשיו בסטודיו משלך בירושלים, הגלריה עצמה היא מיזם אמנותי מפתיע ומעניין שממוקם בסטודיו של הצייר המנוח פנחס ליטבינובסקי. מאיה מייצרת עבודה תלויית חלל שמורכבת משני דוקומנטים על נייר, האחד הוא טפט ענק שהיא יצרה באופן ידני והשני הוא קלף עם כתיבת סת"ם שהיא ייצרה בעצמה לאחר שלמדה את המלאכה. שתי העבודות מגיבות להסיטוריה של המבנה, לסיפורו של הצייר ולעבר תרבותי ירושלמי וישראלי. עבודת הטפט הגדולה היא ציור מורכב שמשלב אלמנטים דקורטיביים מתקופות שונות, אבל באזורים מסויימים הצורות מתעוותות בתוך הטפט עד שהן נדמות למפלצות. בעבודה השנייה, היא משלבת את כתיבת הסת"ם על הקלף הכשר עם טקסט שהוא למעשה תיאור פסק הדין של עיזבון האמן.
השילוב הזה בין נרטיבים, הפירוק של ההיסטוריה ובחינה של מוטיבים ששייכים לתרבות אחת בתוך האחרת, אלה נושאים שמעניינים אותי גם ביצירה שלי. גם השאלה שעולה משם התערוכה נגעה בי, במיוחד בתקופה המאתגרת הזו.
עוד על התערוכה

״העובדות הנחוצות לנו״ תערוכת יחידה בסטודיו משלך, ירושלים