איתי זלאיט, חרושת התלמים

עצמו עיניכם והקשיבו היטב. נסו לדמיין לעצמכם את שכבות הארץ הזאת, כמו בסרט בדיוני. המטוסים חוצים את השמיים מסמנים אחריהם ענני עשן כשבילים שחוזרים על עצמם עד אינסוף. מעט מתחתם נוגעים לא נוגעים גורדי השחקים, בתוכם בני האדם נוקשים על מקלדות, מנהלים מלחמות, מגלגלים כספים, ומערבבים מנות חמות. ארצה משם, אל הכביש. מכוניות סואנות וצפצופים. כולם ממהרים, בדרכם אל פה ואל ההוא, ודרכם היא המקודשת והחיונית מכולם.

מטה אל תחת לכביש, אם תקשיבו היטב תוכלו לשמעם. בתוך צינורות הביוב הם מקרשקשים. מחשבים ניידים, בגדים יפים, כרטיסי אשראי, מכוניות פאר, ארוחות גורמה, שלושה ילדים ובתים במושב. פנטזיות סרוחות שלימדו אותנו אלה שכבר איננו מכירים.
מה עושים צינורות הביוב כשכבר לא יוכלו להכיל את טומאתם? מה יקיא מתוכו העולם הרווי הזה שבו נצברים כל שברי החלומות שנצבעו בפסטל מתקתק?

להמשיך לקרוא ←