וילון שחור כבד עוטה את הכניסה לאולם התצוגה בביתן הלנה רובינשטיין, ושומרת בבגדים שחורים יושבת בפתחו כמעין ספינקס חתום פנים. מאחורי הפרגוד מזומן לצופה עולם מקביל; מואר בתאורה צהובה עמומה השוטפת את החלל כמו מסך ערפל דק – החשכה גוברת בו על האור. פותח את התערוכה שולחן עתיק ועליו שני פסלים ותמונה קטנטנה במסגרת מוזהבת. אלה מתארים את פניו של ישו כפי שהתקבעו במטפחתה המפורסמת של ורוניקה שניגבה את זיעתו בדרך ייסוריו. רמזים לבאות ישנם בהצבה הזו: שיהיה לנו כאן עיסוק במיתולוגיות וזיכרונות קולקטיביים; שכמו שהדימוי המפוסל הוא רפליקה של סיפור שבו רפליקה של קדוש, גם בתערוכה תתגלם מערכת יחסים מורכבת בין דימוי ומקור; שיזדמן לנו כאן דיון על אמנות, אומנות ואספנות; ואולי מעל הכול, שאווירת נכאים תשרה כמו צל כבד על הביקור בתערוכה.

להמשיך לקרוא ←