המילים "התפרקות", "התפוררות" ו-"התמוססות" יכולות לעורר לא מעט חרדה, במיוחד בימים אלו שנראה שהכל סביבנו מאבד כל שייריי יציבות שעוד החזיקו אותו איכשהו. אך בשביל אמניות ואמנים, חוסר יציבות הוא לעתים קרובות מקור להשראה ויצירה. לא רק שהם אינם חוששים מההתפרקות – הם מחפשים דרכים יצירתיות להביא אותה בעצמם. תערוכות השבוע מציעות מרחבים של אי יציבות והתפרקות כמצע לחיפוש, גילוי וצמיחה. כמה טוב שיש לנו עוד אמנות טובה, ללמוד ממנה.

בגלריה של ארטפורט מפגישה פאטמה שנאן את שבריריות הגוף עם זו של הטבע; במוסררה אמניות פלסטיות ומשוררות יוצאות למסע משותף; בגלריה פי8 שתי ציירות מפרקות את הדימוי הציורי, כל אחת בדרכה. וגם – הרצאה ומפגש סטודיו עם האמנית המיוחדת חן כהן.

שיהיה סופ"ש נעים ככל האפשר, ושיחזרו כולם הביתה בשלום – עכשיו.
שני ורנר וצוות Talking Art

אורית ליבנה, מתוך תערוכה זוגית עם עתליה שחר בגלריה פי8, תל אביב. צילום: עמרי ליבנה

'מסע במקום', תערוכת יחידה של פאטמה שנאן. אוצרת: ורדית גרוס
לאורך הקריירה שלה, נראה שהאמנית המעולה פאטמה שנאן מתעניינת בהתמוססות והתפוררות. בציוריום שפרסמו אותה מוצגות דמויות שניצבות על או מול שטיחים אוריינטליים ונדמה שנמוגות אל תוכם וגם השטיחים בתורם נראה שמתמוססים אל תוך הנוף והטבע. בתערוכתה החדשה בגלריה של תוכנית הרזידנסי ארטפורט היא ממשיכה את העיסוק בהפשטה של הטבע והתרבות. באמצעות עבודות וידאו, משלבת הפעם שנאן את גופה הממשי בתערוכה כאשר היא מנסה להגיע להתמוססות שמעניינת אותה באמצעות פעולות פרפורמטיביות מאומצות שנועדו לקחת את גופה ונפשה לקצה גבולותיו. באמצעות המפגש של הגוף עם הטבע במקומות כמו מכתש רמון, ים המלך או יערות אירופה, שנאן מצביעה על שבריריותו של הגוף אך גם על שבריריותו של הטבע ועל האשליה הטמונה בנסיון לשלוט בו. מרתק לעקוב אחרי התפתחות השפה של שנאן בשנים האחרונות ובעיקר את ההתעקשות שלה לא לשקוט על השמרים ולבחון דרכי פעולה חדשות.
אירוע פתיחה: יום חמישי, 27.3, 19:30, ארטפורט, העמל 8, תל אביב
התערוכה מוצגת עד 31.5
שעות פעילות: רביעי וחמישי 12:00-19:00, שישי ושבת: 10:00-14:00. בימים אחרים בתיאום מראש.
אירוע פייסבוק

'כשהדרך נגלית לפניי, הרוח כבר שם', תערוכה קבוצתית. אוצרת: טלי רומם
אחרי מחזור התערוכות החדש במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע, המוקדש למפגש בין אמנות פלסטית ושירה (עליו המלצנו כאן} מגיעה תערוכה נוספת העוסקת בקשר בין שני הענפים האלה של עץ האמנויות. במסגרת מיזם 'פוטופואטיקה' של בית הספר מוסררה, המפגיש בין אמנות, הגות ושירה נפתחת תערוכה בהשראת דמותה של שלומית פרידה פלאום. פלאום היתה אישה יוצאת דופן ופורצת דרך שרשימת הטייטלים שלה ארוכה ומרשימה וכוללת אשת חינוך, עיתונאית, סופרת והרפתקנית. במשך כעשרים שנה במאה הקודמת, בין שתי מלחמות העולם נדדה פלאום בעולם לבדה – תחביב לא שגרתי לאישה בזמנו. ולא רק זאת – הספר 'בת ישראל נודדת' אותו פרסמה בשנת 1935, הוא כנראה האוטוביוגרפיה הראשונה שנכתבה על ידי אישה בעברית. דמות נשית מעוררת השראה ומציתת דמיון שכפי שקרה יותר מדי פעמים במקרים כאלה – נשכחה כמעט לחלוטין. התערוכה מציגה את חוויית הנדודים מזווית מבט נשית ומעלה על נס הוויה של חיפוש ותנועה מתמידים.
בהשתתפות האמניות: הדס דוכן, ענבל הופמן, דנה לב לבנת  והמשוררות: ללי מיכאלי, סבינה מסג ותמר שיין.
אירוע פתיחה: שישי, 28.3, 11:00, מוסררה, בית קנדה, רח' שבטי ישראל 22 (קומה 4), ירושלים
התערוכה תוצג עד 16.5. שעות פתיחה: א'-ה', 10:00–17:00
פרטים נוספים באתר התערוכה

'סלואו', תערוכה זוגית של עתליה שחר ואורית ליבנה. אוצר: אילן ויזגן
במבט ראשון, הציירות עתליה שחר ואורית ליבנה פועלות בדרכים שונות למדי. אורית ליבנה נשענת על יסודות של ציור אקדמי יציב. בציוריה יש דימויים מובהקים אשר מיוצגים באופן נאמן יחסית למציאות והיא עוסקת במה שעסקו ציירים קלאסיים מאז ומעולם – אור, קו ופני שטח מוקפדים ועשויים היטב. לעומתה עתליה שחר אמנם יוצאת מתוך רישום מהתבוננות, אך הגישה שלה היא חופשית ופראית הרבה יותר. עם זאת, כאשר מתבוננים לעומק בעבודותיהן של שתי הציירות, מגלים שהעיסוק שלהם קרוב אולי משנדמה. מבט קרוב חושף שמה שכנראה מעניין את האמניות יותר מיצוג נאמן של המציאות, הוא מציאת דרכים לפירוק הדימוי והקומפוזיציה. הציור המונוכרומטי של אורית ליבנה נראה כאילו צויר דרך עדשה מלוכלכת או על פי צילומים עתיקים – הדימוי בעבודותיה הוא לא הרבה יותר מהבהוב אור או צללית מטושטשת. עתליה שחר מפרקת את הציור שלה באמצעים ישירים ואלימים יותר – באמצעות התזה של מים והרטבת המצע הציורי היא מפרקת את הדימוי, לא כמטאפורה אלא פיזית ממש. ביחד התערוכה שלהן נראית כמראה לזמנים שבהם המובן מאליו הולך ומאבד ממשמעותו ושום דבר כבר לא מובן מאליו.
פתיחה: 27.3, 20:00, גלריה P8, רחוב הפטיש 1, תל אביב
התערוכה תוצג עד 3.5. שעות פתיחה: רביעי-חמישי 20:00-15:00, שישי-שבת 15:00-10:00

וגם –
הרצאה מאת יונתן אולמן ומפגש סטודיו עם האמנית חן כהן 4.4
אצל האמנית חן כהן, הגוף הוא זירת קרב והיא מציגה אותו ברגעיו החשופים והפגיעים ביותר. כהן יוצרת לעצמה שפה של דימויים גופניים בעלי חוקיות פנימית שהחליטה עליה, ושכדי לעמוד בה היא עוברת את סף הנוחות והכאב.
הצטרפו אל יונתן אולמן למפגש מיוחד הכולל הרצאה על אמנות הגוף פורצת הגבולות ולביקור בסטודיו של חן כהן.
בשנות השבעים של המאה העשרים לפתע השימוש בגוף חוזר אל המרכז של שדה האמנות – ועוד איך חוזר – בביטויים הכי קיצוניים שלו. אמנים בודקים ומותחים את הגבולות של מה שאפשר ומה שניתן לעשות עם הגוף עד להתשה מוחלטת של גוף המציג ושל הקהל שמגיע לצפות במיצג. מתי בעצם המיצג מתחיל, ומתי הוא מסתיים? האם החיים כולם הם לא סוג של מופע של גוף? ביחד עם הכניסה של הגוף הממשי לתוך שדה האמנות נכנסות גם שאלות עמוקות על כאב, מגדר, חיים ומוות ועוד.
בהמשך להרצאה נפגוש חן כהן ונשוחח איתה על עבודתה.
מפגש אמנותי מרתק ומעשיר שכולל מבט תיאורטי רחב ומעמיק בשילוב מפגש אינטימי עם אמנית שפועלת כאן ועכשיו בחזית של האמנות.
זה לא סיור רגיל וגם לא מפגש סטודיו רגיל, לא כדאי לפספס
יום שישי, 4.4, בשעות הבוקר בתל אביב. מספר המקומות מוגבל מאוד. פרטים והרשמה בקישור

דנה לב לבנת, מתוך תערוכה קבוצתית במוסררה, ירושלים

כאשר הומצא הצילום בסוף המאה ה-19, נולדה האמירה הידועה כי "הציור מת". התפיסה היתה כי כאשר הציור כבר לא נדרש כדי לייצג את המציאות בצורה נאמנה, למעשה נגמר תפקידו ההיסטורי. בצורה דומה, בימים אלו, עם עלייתה המטאורית של הבינה המלאכותית שמסוגלת לייצר דימויים מציאותיים בצורה מפתיעה, יש כבר כאלה המכריזים על מותו של הצילום. אך מספידיו של הציור דיברו מוקדם מדי – במקום להרוג אותו, המצאת הצילום שיחררה את הציור מעול ייצוג המציאות אל עבר הפסגות המדהימות שהגיע אליהן במאה העשרים ומעבר לה. תערוכות השבוע, שבאופן מקרי כולן של צילום, מוכיחות לנו שגם הצילום חי ובועט ויוצא מחוזק מתוך המשברים.

ואם בצילום עסקינן, נברך גם את האוצרת רבת הפעלים הגר רבן על תפקידה החדש כמנהלת מחלקת החינוך והקהילה של בית הספר מוסררה בירושלים.

בהזדמנות זו נאחל לכל חברינו ולקוחותינו שנה אזרחית טובה. אנחנו מרשים לעצמנו לשאול מהשנה העברית את הברכה – תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. מי יתן והשנה האזרחית החדשה תביא איתה שלום, שגרה וריפוי ובעיקר את שובם של כל החטופים בחזרה אלינו, עכשיו.

אנחנו נמשיך לדבר איתכם אמנות גם בשנה האזרחית החדשה, תודה שאתם איתנו.

אם כן, בהמלצות השבוע: בגלריה חנינא, מבט על יד אליהו כשכונה ברגע של שינוי רדיקלי; בבית ביאליק מציג דניאל צ'צ'יק צילום פיוטי; בארטפורט מביט רון עמיר על מבנים ארעיים ומגלה בהם סודות. וגם – תערוכת 'עדות מקומית' חוזרת והיא מטלטלת מתמיד.
שיהיה סופ"ש נעים, עד כמה שניתן.
שני ורנר וצוות Talking Art

רון עמיר, מתוך תערוכת יחיד בארטפורט, תל אביב. צילום באדיבות ארטפורט

'יד אליהו – שכונה', תערוכת יחידה של פלורה מלינש. אוצרת: גליה גור-זאב‎
חלק לא מבוטל מהצוות שלנו מתגורר בשכונת יד אליהו וסביבתה, בדרך כלל פרבר מנומנם שאמנות עכשווית אינה בראש מעייניו. לכן שמחנו והתרגשנו לגלות את שמה של השכונה האהובה עלינו בתערוכה החדשה שתפתח בגלריה חנינא השבוע. בדומה לשאר תל אביב והארץ, גם יד אליהו נמצאת בעיצומה של בוננזה נדל"נית – בנייני שיכונים ותיקים נהרסים עד היסוד ובמקומם מוקמים פרויקטים חדישים המביאים איתם אוכלוסיה חדשה. פניה של השכונה משתנים – לטוב ולרע. בצילומיה לוכדת פלורה מלינש גם את אופיה המיוחד של השכונה וגם את השינויים הרדיקליים שהיא עוברת – בנייני רכבת טובלים בירוק לצד עיי חורבות של פינוי בינוי, ולצד כל אלה הטיפוסים היחודיים המאכלסים את האיזור. מסמך מרתק שמראה דרך שכונה אחת את סיפורה של תל אביב ואולי גם הארץ כולה.
אירוע פתיחה: יום חמישי, 2.1, 20:00, גלריה חנינא, שביל המרץ 5, תל אביב
אירוע פייסבוק

אור אחרון', תערוכת יחיד של דניאל צ׳צ׳יק. אוצר: יקיר בן – משה
דניאל צ'צ'יק הוא צלם-משורר. במקום עט (או לפטופ) הוא אוחז במצלמה ולוכד איתה רגעים פיוטיים ויפהפיים. בדומה למשוררים, צ'צ'יק הוא אמן של התמקדות ברגעים ומקומות יומיומיים וספציפיים וחילוץ מהם של איכויות מיתיות ואנושיות בו זמנית. החיבור, אם כן, של צילומיו של צ'צ'יק עם ביתו של המשורר הלאומי הוא משמח ומתבקש. בתוך המכלול האדיר של שירתו, נגע ביאליק במנעד רחב של ניגודים מרתקים – אהבה וחורבן, תקומה לאומית ורגש אינטימי, עצב והתעלות. צ'צ'יק משוטט בביתו של המשורר ובאופן דומה מחלץ מתוך מרחביו רגעים של מסתורין וקירבה, חולין וקדושה, דימוי ומופשט. מילה טובה גם לבית ביאליק עצמו – אנחנו חסידים גדולים של שילוב אמנות עכשווית בתוך מרחבים שלא יועדו במקור לתצוגת אמנות. כאשר זה נעשה היטב, השילוב הזה מיטיב עם שני הצדדים. פואטיקה צילומית בשביל הנשמה.
אירוע פתיחה: יום חמישי, 2.1, 19:00, בית ביאליק, רחוב ביאליק 22, תל אביב
פרטים נוספים באתר התערוכה 

'שטח ירוק', תערוכת יחיד של רון עמיר. אוצרת: ורדית גרוס
הצלם רון עמיר מפנה את עדשת המצלמה שלו לכיוונים שאחרים נוטים להתעלם מהם בדרך כלל. את עמיר מעניינים המבנים הזמניים והמאולתרים שבני אדם נוטים לבנות כדי ליצור לעצמם איזורי מנוחה, מגורים ומפגש במקומות בלתי צפויים. כמה קרשים, ספה שבורה ושטיח מוצבים בשולי שדה והנה סלון – כמה צינורות מחוברים עטופים בכרזת בחירות ישנה והנה חדר. עינו החדה של עמיר מזהה במבנים התמימים לכאורה משמעויות חברתיות ופוליטיות חבויות. פינות המרגוע המאולתרות בשולי השדות מפצות על היעדר מרחבים ירוקים בישובים הערביים; מאחורי האוהל הפסטורלי על שפת אגם ניצבים מבנים צבאיים. באמצעות העין של עמיר, הופכת המצלמה ממכונה אובייקטיבית למכשיר לחשיפת אמיתות חבויות. הדברים המעניינים מתחילים לקרות כשחושבים מחוץ לפריים.
באותו ערב תפתח בגלריה גם תערוכת יחיד של הלל רומן
אירוע פתיחה: יום חמישי, 2.1, 20:00, ארטפורט, רחוב העמל 8, תל אביב
אירוע פייסבוק

וגם –
'עדות מקומית', תערוכה קבוצתית. אוצרת: ענת סרגוסטי
'עדות מקומית' היא התערוכה השנתית של צילום עיתונות ישראלי. גם בימים כתיקונם הכותרת הזו מבטיחה תערוכה מלאה בצילום עוצמתי ממקום שמגדיר מחדש את המושג שגרה. אבל השנה וחצי האחרונות הם כל דבר חוץ מ"ימים כתיקונם" ובהתאמה התערוכה השנה מוקדשת כמעט כולה לימי המלחמה. בימים שבהם כל מבט בעיתון בבוקר זורק אותך לסצינה מסרט פעולה, שלא לומר אימה – התערוכה השנה עוצמתית במיוחד. לא תערוכה "כייפית", אבל מראה חשובה לחיינו כאן בשנה האחרונה.
התערוכה מוצגת עד 15.2.25 במוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, תל אביב
פרטים ורכישת כרטיסים בקישור

דניאל צ'צ'יק, מתוך תערוכת יחיד בבית ביאליק, תל אביב