כמו השם שלנו, זה די ברור שמה שאנחנו מאוד אוהבים לעשות הוא לדבר על אמנות. בתוך כך, אחד הדברים החשובים בעינינו הוא לדבר עם האמנים עצמם. לכבוד חג סוכות החלטנו לפתוח את הסוכה שלנו בפני אמנים ואמניות ישראלים שהעבירו את חייהם ועבודתם לחו"ל ולשמוע מהם על נוודות, ארעיות וזרות – מושגים שעומדים בבסיסו של החג הזה.
תפסנו חמישה אמנים ישראלים לשיחה קצרה על האופנים שבהם ההגירה השפיעה על היצירה שלהם, על התקופה האחרונה בהקשר הזה ועוד.

עינת עמיר
איך הגעת לחיות ולעבוד בחו"ל?
כרגע אני חיה בפינלנד (ומקווה להשאר כאן). אני עושה פה דוקטורט משולב באמנות ומדעי המוח. השילוב בין אמנות (בעיקר פרפורמנס) ומדעים (פסיכולוגיה ומדעי המוח הקוגניטיביים) זה עניין שאני עוסקת בו בשנים האחרונות ושמחתי על ההזדמנות לעסוק במחקר שמשלב בין השניים, וגם על ההזדמנות לחיות ולעבוד בארצות הצפון שאליהן אני נושאת עיניי בערגה כבר שנים רבות.

האם היה רגע מפנה שבו הרגשת שמרכז הכובד של חייך עבר לחו"ל? ספרי לנו על הרגע הזה.
אני חושבת שהרגע הזה קרה לפני למעלה מעשור, כשחייתי בניו יורק והתחלתי להציג בהרבה יותר תערוכות בחו”ל מאשר בישראל.

האם את מרגישה שהאמנות שלך השתנתה בעקבות המעבר? איך?
הדבר שקרה בעקבות המעבר והקונטקסט שלו זה שאני כרגע עושה פחות אמנות (למרות שהצגתי לאחרונה פרפורמנס השתתפותי חדש) ויותר עוסקת במחקר וכתיבה, אבל זה זמני, אני מניחה.

חג הסוכות מתקשר אצלנו למושגים של נדידה, הגירה, ארעיות וגם להכנסת אורחים וכו'. תוכלי לשתף אותנו ביצירה שלך שמגיבה לנושאים האלה?
זו שאלה ממש חמודה:) אני חושבת שכל העבודות שלי מתאימות לקטגוריות האלה. למשל “מתי בפעם האחרונה” שהוצגה במוזיאון ישראל באגף הנוער ב2018. בתערוכה באוצרות שיר ימגוצ’י. התבקשתי לייצר עבודה השתתפותית שתתאים גם לילדים ויצרתי תאי שיחה ניידים שהאורחים הנכנסים אליהם מפעילים בעצמם.

וגם Coming Soon Near You שזו עבודה שהוצגה במוזיאונים שונים ברחבי העולם והיא סלון ארעי שמארח בכל פעם אדם אחד שיושב בו וצופה בסרט שיש לו משמעות עבורו בזמן שצוות המוזיאון מגיש לו כיבוד.

האתר של עינת עמיר בקישור

ניר סגל

איך הגעת לחיות ולעבוד בחו"ל?
מילדותי דמיינתי את עצמי גר בלונדון ולכן לקראת לימודי התואר הראשון באמנות הבנתי שאני מעוניין לעבור את הכשרתי כאמן מחוץ לגבולות ישראל מתוך רצון לעבוד בארץ ולהתפתח ממקום פחות מקומי. את התואר הראשון עשיתי בסלייד בלונדון ולאחריו נדדתי לשנה בברזיל ובסיומה רזינדסי של שלושה חודשים בתאילנד. את התואר השני כבר עשיתי בארץ בבצלאל, אבל המציאות המקומית, ותהליכי ההורות בפונדקאות של בן זוגי ושלי הובילו אותנו ב2014 להחלטה לצאת מהארץ שהשתלבה בסנכרון מושלם עם ההזמנה ללימודי הדוקטורט בסלייד שבלונדון. באופן קצת מרגש, מרכז פעילותי כאמן הוא בארץ ואני חי בחו"ל, ועובד משם על הפרוייקטים בארץ.

האם היה רגע מפנה שבו הרגשת שמרכז הכובד של חייך עבר לחו"ל? ספר לנו על הרגע הזה.
לא היה רגע מפנה ספציפי, למרות שהמעבר השני לחו״ל היה הרבה יותר אקוטי עבורי. בשלב זה בחיינו לגדל משפחה בלונדון יותר מתאים בשבילנו, במיוחד מתוך הרצון לחיות כאחר בסביבה של אחרים, בסביבה הטרוגנית ופלורליסטית. מהרגע הראשון שבו נחתנו בלונדון הרגשנו את השינוי שהאיר וקידם במיוחד את תהליך ההורות שלנו. בנותינו אינן אזרחיות ישראליות מסיבות בירוקרטיות, ולכן מהולדת הבת הראשונה לונדון היתה עבורנו גם המקום היחיד בו אנו יכולים לגור כמשפחה.

האם אתה מרגיש שהאמנות שלך השתנתה בעקבות המעבר? איך?
יש משהו ביציאה מהארץ שמאפשר סוג של שחרור מצד אחד והדהוד מצד אחר. היכולת להתבונן בעצמך בסביבה זרה היא נקיה ממניירות ומתודות מוכרות מה שאצלי תמיד הרגיש כמקום מלא פוטנציאל למידה. משהו בחוויה דווקא של לחזור לארץ בין שני התארים הראשון והדוקטורט שהרגיש בעל השפעה על האמנות. במהלך השנים בארץ ויתרתי יותר ויותר על ציור שהיה בבסיס כל היצירה שלי לטובת פרקטיקה שמתנהלת בדיאלוגים ואירועים. משהו שהתחדד והתפתח שוב במהלך הדוקטורט בלונדון.

חג הסוכות מתקשר אצלנו למושגים של נדידה, הגירה, ארעיות וגם להכנסת אורחים וכו'. תוכל לשתף אותנו ביצירה שלך שמגיבה לנושאים האלה?
כמעט כל המונחים שמצוינים בשאלה זו נמצאים בפרקטיקה שלי ואולי לפני הכל הניסיון להסתכל על המעשה האמנותי כמשהו שנודד מחוץ לחללי האמנות אל העולם עצמו. העבודות שלי בשנים האחרונות בגלריה רו-ארט מתעסקות בתנאים למפגש ושותפות. השאלות שעולות בתהליך היצירה מתעסקות הרבה במונח ההזמנה, האירוע והאירוח. בתערוכה הנוכחית בגלריה רו-ארט 'מהם מים' טל אלפרשטיין ואני מנסים להרחיב את מונח ההזמנה והאירוח על ידי הזמנה אישית של קבוצות שלא היו מגיעות לגלריה בנסיבות אחרות ואנחנו מבצעים יחד איתם פעולה מחקרית המשתמשת במודל הגלריה כמקום למפגשים חברתיים לצד מסחריים. את באי הגלריה שנעצרים בדלת ללא יכולת כניסה אנו מארחים בבר מים שהוקם במיוחד עבורם כדי לשתות מים בחינם ולשאול על מקומם מחוץ לגלריה.

עוד על ניר סגל באתר גלריה רו ארט בקישור

עפרי כנעני

איך הגעת לחיות ולעבוד בחו"ל?
נסעתי ללמוד תואר שני בהאנטר קולג' בניו יורק.

האם היה רגע מפנה שבו הרגשת שמרכז הכובד של חייך עבר לחו"ל? ספרי לנו על הרגע הזה.
מבחינה אישית זה לקח כמעט עשור, היה איזה רגע שהבנתי שעברתי הגירה מנטלית. זה גם הרגע שבו את מבינה שאין לך בית. כל מקום הוא גם אפשרות חדשה אבל גם אפשרות לזרות. מבחינה מקצועית, תמיד הצגתי גם בארץ אבל עבודות כמו שלי בדרך כלל מתפתחות מתוך דיאלוג. הסנריו שמישהו יראה את העבודות שלי וירצה אותו דבר בדיוק, פחות שכיח. לכן, בצורה טבעית, נוצרו יותר הזדמנויות מחוץ לישראל. לאו דווקא בניו יורק, דרך אגב.

האם את מרגישה שהאמנות שלך השתנתה בעקבות המעבר? איך?
הייתי פרח אמנות כשעזבתי אז בודאי שכן. מה שאני עושה הוא תלוי שאלה או סביבת עבודה אז האמנות השתנתה כי התנאים השתנו והשאלות השתנו. גם ישראל השתנה מאוד וגם ניו יורק, מקום שחשבתי באיזשהו שלב שהוא הבית שלי והיום אני כבר לא מתגוררת בו.

חג הסוכות מתקשר אצלנו למושגים של נדידה, הגירה, ארעיות וגם להכנסת אורחים וכו'. תוכלי לשתף אותנו ביצירה שלך שמגיבה לנושאים האלה?
העבודה "Some people want to run things, other things want to run", היא פרפורמנס שעשיתי בונציה עם הכוריאוגרף פבריס מצליח. במשך יום שלם נשאנו דלת שנותרה לאחר פירוק ביתן בבינאלה – ניסינו לשנע אותה לכיוון אתר הפסולת אבל זה היה מסע ארוך בו פגשנו את כל המוציאים והמביאים של ונציה. כל פותחי השערים וסוגרי הדלתות, כל השוערים, הסוהרים, משלמי השלמונים, מקבלי הפנים, חותמי הטפסים ומסבירי הפנים. זו היתה עבודה על לעבור, על להיתקע, על מסע בירוקרטי ועל דלת בלי בית. נראה לי שזה מתאים.

האתר של עפרי כנעני בקישור

אסף עברון
איך הגעת לחיות ולעבוד בחו"ל?
אני חי ועובד בין שיקגו ותל אביב כבר עשר שנים. הגעתי לכאן לעשות תואר שני באומנות, מאחר ולא הייתה לי השכלה פורמאלית באמנות הייתי סקרן מהם לימודי אומנות. אבל הלימודים היו בעצם תירוץ לחיות וליצור בסביבה אחרת ולהיות בשיח או בדיאלוג יותר רחב. בזמנו חשבתי שלעבור לניו יורק זה לא באמת לעזוב את ישראל אז העיר הגדולה הבאה אחרי ניו-יורק היא שיקגו. ואכן היא מאוד שונה.

האם היה רגע מפנה שבו הרגשת שמרכז הכובד של חייך עבר לחו"ל? ספרי לנו על הרגע הזה.
אני לא חושב שיש רגע כזה שבו הבנתי שמרכז הכובד של החיים שלי עבר לשיקגו. אף פעם לא הסתכלתי על עצמי כמהגר אבל כל שנה נשארנו עוד שנה. באופן מסויים אני דווקא מרגיש קשור לישראל אולי קשר שבבסיסו חווית האובדן שבהגירה. שאלות שגם מתבטאות בעבודה שלי כמו לדוגמה בתערוכה ״אבן חדשה״ באוצרותו של אודי אדלמו שמוצגת בימים אילו במרכז לאומנות דיגיטאלית בחולון שמתעסקת בפולחן אבנים במזרח הקדום.
-האם אתה מרגיש שהאמנות שלך השתנתה בעקבות המעבר? איך?
אני חושב שהשאלות שמעניינות אותי בעבודה נשארו דומות אבל האפשרות לחקור אותם התרחבה מאוד. שאלות שהיו מוגבלות עבורי לצילום ישיר יכולות עכשיו להתממש בפיסול ובמיצב כמו גם שפתאום מצאתי את עצמי עובד במרחב הציבורי משהו שלא דמיינתי בעבר. אחד הדברים שהכי כייפיים בישראל היא המהירות שבה דברים קורים וזמן התגובה הזריז, גם של האומנות וגם של פלטפורמות התצוגה. אבל באופן מסויים יחד עם המהירות בא גם פולחן החדש באומנות מה שמייתר עבודות אומנות ברגע שהן יוצאות מהסטודיו של האמן. "חוויית הראינו." כאן מאחר שהמערכת כל כך גדולה ואיטית יש הזדמנות לעבוד בטווחי זמן גדולים ובנפחים גדולים יותר. זה מרגיש שלעבודה יש חיים יותר ארוכים ואפשר להציג עבודות דומות שוב ושוב ובאופן כזה גם העבודה מתפתחת והופכת ליותר מדוייקת וגם צוברת קונטקסט.

חג הסוכות מתקשר אצלנו למושגים של נדידה, הגירה, ארעיות וגם להכנסת אורחים וכו'. תוכל לשתף אותנו ביצירה שלך שמגיבה לנושאים האלה?
העבודה שאני רוצה לשתף היא בעצם התערבות צילומית בגורדי השחקים שתכנן בשיקגו אחד האדריכלים החשובים במאה העשרים – מיז ואן דר רוהה. בשנותיו באמריקה מיז התגורר בשיקגו, שם אני גר, והנוכחות שלו בעיר היא מרכזית.
העניין שלי במיז החל במחשבה מתוך החוויה שלי של בהגירה, עניין בתרגום וקריאה של דימויים וטרנספורמציה של שפה חזותית. נקודת הכניסה שלי היא סדרת קולאז'ים שהוא התחיל לעשות בשנת 1938 כשהיגר לארה"ב. כשמסתכלים על החומריות של הקולאז' של מיז רואים שכדי לבטא את התפיסה הקונספטואלית של החלון הוא לוקח צילומי נוף גוזר ומדביק אותם בתוך מסגרת החלון. וכאן העבודה שלי מתחילה מתוך העניין בשימוש שלו בצילום בקולאז'. המחשבה שלי הייתה לקחת את אסטרטגיית הקולאז' של מיז ולהפעיל אותה על הבניינים שלו. לקחת את את המודל או הייצוג של האדריכלות ולהפגיש אותו עם האדריכלות עצמה.
ובעצם בעבודות אלו התקנתי צילומי נוף שלי לתוך החלונות של הבניינים של מיז. כמו לדוגמה בעבודה זו שבה מותקן צילום של המצוק של נחל מערות בכרמל, אתר מגורי מערות פרה היסטורי על ״מכונת המגורים הורטיקלית״ שתכנן מיז במאה העשרים.

האתר של אסף עברון בקישור

ג'ניפר אבסירה

איך הגעת לחיות ולעבוד בחו"ל?
נולדתי בפארי ובגיל שבע וחצי היגרתי עם הוריי לישראל. בשנת 2016 שהיתי חצי שנה ברזידנסי של הסיטה בפארי. התחברתי ממקום אחר לחלק הצרפתי שבי ומאז אני באין ספור הלוך חזור בינה לבין תל אביב. כשהבית שלי, שעבורי הוא גם הסטודיו – או יותר נכון עמוד תווך – נמצא בתל אביב.

האם היה רגע מפנה שבו הרגשת שמרכז הכובד של חייך עבר לחו"ל? ספרי לנו על הרגע הזה.
כן, לקראת סיום שהות חצי השנה בסיטה הבנתי כמה תל אביב מצומצמת ועד כמה ההליכות הארוכות בפארי מולידות עוד ועוד צימאון לחיות. התחלתי בפינג פונג בין שתי הערים. כשהמטוס ביניהן הפך לחלק היחיד שבו הרגשתי איזון. תמיד שואלים אותי למה אני לא חיה בפארי? כעת אני עונה בוודאות שהיופי של פארי משתק אותי ואני מעדיפה לבוא אליה ולהתבונן בה כמו חלון ראווה ולשוב לתל אביב – בה צריך לחפש את היופי. הנוחות של פארי לא מספיק מאתגרת אותי לעומת החיפוש התמידי שתל אביב כופה עליי.

האם את מרגישה שהאמנות שלך השתנתה בעקבות המעבר? איך?
לחיות בין שתי ערים הופך להכרחי עבורי. בייחוד כשיש ביניהן הבדל כה קיצוני. מאז ומתמיד הרגשתי שמתקיימת בתוכי דואליות מאד חזקה סטייל ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד והזגזוג בין הערים איפשר לפייס את הסתירה. אני עדיין לומדת לקבל את הסטירה שאני מקבלת כל פעם מחדש כשאני נוחתת מפארי ל"ארץ יצורי הפרא", ככה אני מכנה את ישראל…

חג הסוכות מתקשר אצלנו למושגים של נדידה, הגירה, ארעיות וגם להכנסת אורחים וכו'. תוכלי לשתף אותנו ביצירה שלך שמגיבה לנושאים האלה?
באופן אימפולסיבי, אינני מפרידה בין חיי לבין היצירה שלי ועל מנת שיבינו אותי יותר טוב, חשוב לי שיראו את הבית שלי. אותו אני מכנה בונקר, משום שהוא מתפקד עבורי כמו בועה. מזה שש שנים, של הלוך חזור, 90% מהמזוודות שלי מלאות בספרים שאני "צדה" בשווקי פשפשים ובחנויות ספרים באירופה. וכך אני מתענגת לראות את ביתי מתמלא בספרים שמסמלים עבורי עוגן ממשי כשכל העשייה שלי במשך שנים מרחפת ברשת.

האתר של ג'ניפר אבסירה בקישור