תערוכות השבוע נעות על הציר שבין "החיים עצמם" ו-"ממנטו מורי" (זכור את המוות). אפשר לומר שזהו הציר שבו פועלת האמנות מאז ומעולם וזהו ערכה הגדול – לעזור לבני האדם להתמודד עם התחנות השונות בחייהם ולמצוא הגיון, משמעות ואפילו יופי גם ברגעים הקשים ביותר בחייהם האישיים וגם במישור הלאומי. בימים אלו אנחנו צריכים את זה יותר מתמיד.

בגלריה גבעון תערוכה של עבודותיו האחרונות של האמן המוערך פסח סלבוסקי; בסדנאות האמנים ירושלים דנה דרוויש מפרקת ומרכיבה; במוזיאון לאמנות השואה ביד ושם מכניס שי אזולאי צבע למקומות השחורים ביותר. ואנחנו מנסים להכניס מעט אור בדמות סיור חדש.

שתהיה שבת של שלום והלוואי וכולם וכולן יחזרו בשלום עכשיו.
שני ורנר וצוות Talking Art

פסח סלבוסקי, מתוך תערוכת יחיד בגלריה גבעון, תל אביב

'עבודות אחרונות', תערוכת יחיד של פסח סלבוסקי

פסח סלבוסקי היה סוג של נזיר ציור מקומי. מתוך סטודיו קטן וסגפני בירושלים הוא יצר בתהליך סיזיפי עבודות שמאתגרות את הקונבנציות המקובלות של קנבס. המסגרות מעוותות, עקומות, תלת מימדיות, הבד עמוס בצבע מציור עמלני לפעמים של שנים ועל גבי הבד נכתבים לפעמים חלקי בדיחות ומשפטים שמובנים בעיקר לאמן. (כדאי לצפות בסרטון הקצר והיפה שיצרו עליו בבית האמנים הירושלמי. בקישור סלבוסקי גם חלק את משנתו האמנותית בספרים נוגעים ללב ושנונים ובהוראת דורות של אמנים בבצלאל. בשנת 2019 הלך סלבוסקי לעולמו לאחר מאבק במחלה. כעת מוצגת בגלריית הבית שלו גבעון תערוכה של עבודותיו מהשנים האחרונות לחייו, אשר בחלקן כבר ידע כי מותו קרב. יש משהו מצמרר בשהיה בנוכחות עבודות שנוצרו בידיעת המוות, הן יכולות לשמש לנו כשער אל העולם שמעבר. ובעבודותיו של סלבוסקי תמיד מסתתרת איזו חידה לפצח.

אירוע פתיחה: יום שישי, 26.1, 12:00, גלריה גבעון, גורדון 35, תל אביב.
אירוע פייסבוק

'הרס כל האמנות', תערוכת יחיד של דנה דרויש. אוצרת: אילנית קונופני

כחובבי אמנות מושבעים, שמה של התערוכה הזו "הרס כל האמנות" צובט בלב, שלא לומר, נותן אגרוף בבטן. מה פתאום להרוס אמנות? ועוד את כולה? בזכרון עולות התמונות הקשות של ארגון הטרור דאע"ש מחריב יצירות אמנות חסרות תחליף בשם איזו קנאות דתית חשוכה. איך יכול להיות שהמשפט הזה מגיע מאמנית ומעטר את תערוכתה? מי שמכיר את עבודתה של דנה דרויש יודע כי מדובר באמנית חדת מבט ועדינת מבע, כזו שהמרחק בינה לבין הרס הוא כרחוק מזרח ממערב. דרויש משתמשת בעבודותיה במדיום המונטאז' – צילומים של יצירות אמנות נחתכות ומורכבות מחדש. לאור זה שם התערוכה כבר נקרא אחרת – לא עוד הרס לשם ההרס, אלא פירוק והרכבה מחדש. במקום המשמעות השלילית המקורית, משמעות פוזיטיבית שמבקשת להשתמש בשרידי הישן כדי לבנות משהו חדש ועדכני יותר. לזה אנחנו כבר יכולים הרבה יותר להתחבר.

אירוע פתיחה: יום שישי, 26.1, 12:00, ​סדנאות האמנים ירושלים, רחוב האומן 26, קומה 3, ירושלים.  אירוע פייסבוק

'גדול ממני', תערוכת יחיד של שי אזולאי. אוצרת: אליעד מורה-רוזנברג

הצייר המוערך שי אזולאי ידוע בציוריו הצבעוניים ועתירי הדמיון וההומור, לא בדיוק האמן שעולה לראש כשחושבים על "אמנות שואה". ועדיין, התערוכה החדשה במוזיאון לאמנות השואה ביד ושם היא תוצר של רזידנסי בן חודשיים של אזולאי במהלכם חקר את האוספים השונים של יד ושם ויצר בהשראתם סדרה של ציורים על קנבס וגם התערבויות ציוריות בחלל המוזיאון עצמו. בימים שאחרי השבעה באוקטובר, שהדהד בצורה הקשה ביותר את הימים הנוראים ההם, עבודתו של אזולאי מקבלת משנה תוקף ומשנה משמעות. התערוכה יוצרת חיבור בין שני האירועים הטראומתיים ומשלבת ביניהם לאור חווית חייו של אזולאי כאמן דתי. מול כל אלה, פתאום הבחירה באזולאי נראית מתבקשת ומאירה את המקומות החשוכים ביותר באמצעות אור וצבע.

התערוכה מוצגת החל מיום שישי 26.1, במוזיאון לאמנות השואה, יד ושם, ירושלים
שעות פעילות: ראשון-חמישי 09:00-16:00, יום שישי וערבי חג 09:00-13:00

סיור חדש – תת תרבות או תרבות עילית: מפאנק לגלאם 2.2

בשנים האחרונות אנו עדים לפתיחות ועניין גוברים בתרבות שוליים ובקבוצות חברתיות שנדחקו מן השיח ההגמוני עד כה. נדמה שהביאנלה האחרונה בונציה היתה כמעין מגדלור שנתן אשרה ממסדית לעיסוק בקולות אלה. גם בארץ אנו עדים לתנועה בנושא עם תערוכות שעוסקות במגדר, גלריות לאמנות נשים, ובתל אביב נפתחו לאחרונה שתי גלריות שעוסקות באמנות קווירית. בסיור זה נבחן את הקווים העדינים שסימנו עד לא מזמן את הגבול שבין תת תרבות לתרבות גבוהה. סיור מרתק ומסקרן.

פרטים והרשמה בקישור

דנה דרויש, מתוך תערוכת יחידה בסדנאות האמנים, ירושלים

במרחב הציבורי הישראלי, עדינות נתפסת לעיתים קרובות כחולשה. במרדף האינסופי אחרי "לא לצאת פראייר" למי יש זמן לעדינות? אבל בדיוק בסביבה כזו, עדינות יכולה להיות אקט חתרני. היא מאלצת אותנו להשתהות, להתבונן, לחשוב. תערוכות השבוע, של שלוש אמניות מעולות בשלבים שונים של הקריירה שלהן, מראות לנו שעדינות יכולה להיות כח ושמים שקטים אכן חודרים עמוק.

בארטפורט תערוכת יחיד של מעיין שחר המבוססת על סריקות המוח שלה; במרכז לאמנות עכשווית בערד לוקחת אותנו נטעלי שלוסר למסע מהמדבר אל המרחב הדיגיטלי ולבסוף לחלל הגלריה; ובגלריה לחם ושושנים ערבה אסף מציגה עדינות באיזור הכי פחות עדין של תל אביב. וגם – קורס הקיץ שלנו חוזר ומתמקד בתוכניות שהות האמן שנותנות רוח גבית ליצירה המקומית ואתם מוזמנים להצטרף.

שיהיה סוף שבוע עדין ונעים, 
שני ורנר וצוות Talking Art

נטעלי שלוסר, מתוך תערוכת יחיד במרכז לאמנות עכשווית בערד

'אישונים מתרחבים בחושך', תערוכת יחיד של מעיין שחר. אוצרת: נעמה הנמן

את עבודותיה של מעיין שחר אנחנו מלווים כבר זמן לא מבוטל – כבר בתערוכת הסיום של התואר השני היא משכה את תשומת לבנו במיצב שהיה קודר ושנון בו זמנית. בעקבות המפגש הזה עם עבודותיה שוחחנו איתה במסגרת סדרת הראיונות שלנו עם בוגרות ובוגרים טריים (הראיון לקריאה בקישור) ומאז גם הספקנו לבקר אותה בסטודיו שלה בקיבוץ צאלים במסגרת נופשון אמנות בדרום. בכל המקרים האלה פגשנו יוצרת שלמרות גילה הצעיר היא מציגה שפה אמנותית מגובשת ומרתקת שניכר בה שהיא נשענת על חקירה אינטנסיבית וגישה פתוחה לחומר. תערוכת היחיד שלה בגלריה של ארטפורט מגיעה בעקבות שהות שלה בתוכנית הרזידנסי המיוחדת של המקום לאמנים מרוחקים מתל אביב והיא מבוססת על סריקות מח שעשתה תחת השפעתם של חומרים משני תודעה. אנחנו מחכים כבר לראות מה הכינה לנו הפעם.

באותו ערב תפתח בגלריה גם תערוכתו של ניתאי חלופ
אירוע פתיחה: יום חמישי, 7.7, 19:00, ארטפורט, רחוב העמל 8, תל אביב.  אירוע פייסבוק

'אבנים וסימטריה בארץ החולות, פרק ב׳: למרגלות המקדש הכלקוליתי; יקיצת הממלכה והתכשיט הרוחני', תערוכת יחיד של נטעלי שלוסר. אוצרת: לאה אביר

רק על שם התערוכה אפשר לעשות דוקטורט שלם. לא מפתיע כשמדובר באחת האמניות המוצלחות והמסקרנות שפועלות כאן. נטעלי שלוסר אמנם התפרסמה כציירת בתחילת דרכה, אך מאז היא לא חוששת לגלוש לתחומים אחרים ולגוון את המנעד היצירתי שלה. בתערוכתה החדשה במרכז לאמנות עכשווית בערד, שנוצרה כחלק מחממת הפיס לאמנים שם, היא מציגה עוד גיוון יצירתי מעניין שכזה. במסגרת שהותה בעיר הדרומית יצאה שלוסר למדבר בליווי מורי דרך וחוקרים ושם אספה אבנים וסלעים שצורתם סיקרנה אותם. לאחר השיבה מהמדבר צילמה שלוסר את האבנים והעבירה אותם תהליכים דיגיטליים של חיתוך, שכפול והיפוך התמונה. השלב הסופי של התהליך היה הדפסה תלת מימדית של הדימויים שנוצרו חזרה לאובייקטים ממשיים בעולם. התוצאה היא אובייקטים שנראים כצלמיות טקסיות עתיקות ויחד עם שם התערוכה המרשים לוקחים את הדמיון למחוזות רחוקים.

באותו יום תפתח במרכז גם תערוכתם של האחים מוסלין
אירוע פתיחה: יום שישי, 8.7, 11:0, המרכז לאמנות עכשווית בערד, רחוב בן יאיר 28, ערד.  אירוע פייסבוק

'שתיהן אותה אחת', תערוכת יחיד של ערבה אסף. אוצר: חגי אולריך

המילה הראשונה שעולה לראש כשרואים את עבודותיה של ערבה אסף היא "עדינות". לאחרונה פגשנו את עבודותיה באירועי הסטודיו הפתוח של שנה א' בתואר השני של בצלאל. כבר אז התרשמנו מהיכולת של אסף ליצור שפה מגובשת ובוגרת, אך באותו זמן לשמור על איזו איכות שברירית ועדינה מאוד שגורמת לעבודות שלה להיראות כמעט אווריריות. בתוך הצפיפות וההמולה של אירועי הסטודיו הפתוח, העבודות של ערבה אסף, הצליחו להכניס מעט שקט ולהכניס את הצופים בהם לאווירה אחרת. כעת היא מציגה תערוכת יחיד ראשונה בגלריה לחם ושושנים ברחוב העליה (שהוא אולי הרחוב הכי פחות עדין בתל אביב). שבריריותן של העבודות אומרת שהן ישתנו ויתעוותו במהלך התערוכה ואצלנו זה מעורר גם את האינסטינקט המגונן וגם את הסקרנות.

אירוע פתיחה:  יום שישי, 8.7, 11:00, גלריה לחם ושושנים, רחוב העליה 45, תל אביב.  אירוע פייסבוק

קורס קיץ 2022

קורס הקיץ שלנו חוזר!

הקיץ הזה נבקר בחללים ותוכניות שפועלים במטרה לתת לאמנים את התנאים הטובים ביותר לחשיבה וליצירה של עבודתם.
שתיים מהתערוכות בהמלצות השבוע לא היו יכולות להיווצר ללא התמיכה והליווי של תוכנית שהות אמן או חממת אמנים, מה שמראה לנו את חשיבותן של תוכניות אלו לעולם האמנות המקומי.
בארבעה סיורים מיוחדים נבקר בכמה מתוכניות שהות האמן וחממות האמנים הטובות ביותר בארץ. תוכניות אלו נועדו ליצור מעטפת תמיכה ולקדם אמנים נבחרים. הן עושות זאת על ידי תמיכה כלכלית, נטוורקינג, תמיכה אוצרותית ועוד, מתוך שאיפה לקדם את דור האמנים הבא. נבקר בתערוכות סיום הפרוייקטים השנתיים, נבין את המהלכים המובילים את תכנית שהות האמן, את היתרונות והחסרונות שלה, ואת התוצרים שהופקו בחסותה. וכמובן שנפגוש את האנשים שמאחורי כל זה.
הצטרפו אלינו!  פרטים והרשמה בקישור

ערבה אסף, מתוך 'שתיהן אותה אחת', תערוכת יחיד בגלריה 'לחם ושושנים'

עוד שבוע נחתם בחוסר בהירות לגבי העתיד הקרוב. הסגר ממשיך? נגמר? ואם הוא יגמר, איך נחזור לשגרה? ובכלל – אפשר לקבל את החיים שלנו בחזרה? בכל מקרה, עולם האמנות שוב מרים ראשו, והשבוע בהמלצות שלנו – אמנות משנה חיים! מקבץ אמנים אשר משתמשים ביצירה שלהם על מנת להביא לשינוי.

נתחיל עם "אוטו המתנות" של דפנה טלמון – פרוייקט קהילתי / מיצג נודד של החלפת חפצים יד שנייה, כמעין מחאה על תופעות הניכור והצרכנות המסיבית של ימינו; ראיון עם האמנית מיכל סופיה טוביאס שמבקשת לחדור דרך הקירות אל אולם תאטרון נגה הסגור; הצלם מיקי קרצמן משיק ספר חדש המסכם את הפעילות האקטיביסטית שלו בעשורים האחרונים; ולקינוח – הרצאה של הצלמת הנהדרת ורדי כהנא שתדבר על צילום פורטרטים בישראל לאורך השנים ועל יכולתו של הצילום לנסח תודעה אסתטית קולקטיבית (נשמע מרתק!).

מאחלים לכולנו שבוע חדש של שינויים לטובה,

שני ורנר וצוות Talking Art

מיכל סופיה טוביאס, איילה בסלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

"מסע אוטו המתנות" פרויקט אמנות קהילתי-השתתפותי מאת דפנה טלמון. אוצרת: טלי קיים

עבודותיה של דפנה טלמון הן תגובת נגד מדויקת למצב העכשווי המתאפיין בניכור והתבודדות ולעומתם נטייה לפיצוי רגשי על ידי צרכנות עיוורת ו"תרבות שפע". בשנים האחרונות מאז סיימה את לימודיה בתוכנית ההמשך של המדרשה עוסקת טלמון בפרוייקט מתמשך של החלפת חפצים. מעין שרשרת של נתינה בסגנון "הזבל של האחד הוא אוצר בשביל האחר" – היא אוספת חפצים משומשים, עוטפת אותם בנייר גנרי – ומעבירה אותם הלאה כמתנות. כעת היא יוצאת למסע נדודים עם "אוטו מתנות" עטוף אף הוא בנייר, במהלך מסעה היא תפתח מעין דוכן החלפות נייד הכולל שיחה עם המחליפים על צרכנות, סיפורי חיים ומה שיעלה.

14.2 – 20.2, במקומות שונים בארץ (בהתאם להנחיות התו הסגול, תוך הקפדה ושמירה על הנהלים).

פרטים נוספים על המסלול בקישור

האתר של דפנה טלמון בקישור

יצירה בעין הסערה. ראיון עם מיכל סופיה טוביאס

האמנית (והמדריכה המהוללת שלנו!) מיכל סופיה טוביאס ניצבה בפני אתגר לפתח טקטיקות וטכניקות יצירה חדשות בשל מגבלות הקורונה והקושי להשיג את חומרי היצירה הרגילים שלה. מעבר לכך, לאחרונה הציגה מיצב צילומי בו השתמשה בדימויים מתערוכה קודמת, באופן כזה שהדמויות המצולמות נראות כאילו הן חופרות מנהרה אל תוך תאטרון נגה הסגור. החזרה לעבודה ההיא "עתות קריסה" נראתה רלוונטית מתמיד. ראיון עם שני ורנר בקישור

השקת הספר "עובד ארכיון" מאת מיקי קרצמן
מיקי קרצמן הוא אחד הצלמים האקטיביסטיים החשובים בארץ. במהלך הקריירה הארוכה שלו היה צלם בעיתון חדשות ובעיתון הארץ, מרצה באקדמיה לאמנות בצלאל וראש המחלקה לצילום, ממקימי ארגון “שוברים שתיקה“. אמן המגייס את השפה הויזואלית שלו למינוף הערכים הפוליטיים בהם הוא מאמין. ספרו החדש הוא אסופה של כתבים, ראיונות, זכרונות ועבודת ארכיון המאגדת את הפעילות רחבת ההיקף שלו בעשורים האחרונים. באירוע ההשקה ישתתפו:  עו"ד מיכאל ספרד, ד"ר ליאת לביא, ראשת תכנית התואר השני לתקשורת חזותית, בצלאל, פרופ' יולנדה גמפל, פסיכואנליטיקאית, הדס מאור, אוצרת עצמאית וכמובן מיקי קרצמן.

רביעי 10.2 בשעה 20:00. קישור לזום  אירוע פייסבוק

"הגבורה, העוז והמופת על גבורה והתפכחות בצילום הישראלי", הרצאה מקוונת של ורדי כהנא

כבר כתבנו בעבר על הפעילות החשובה של מוזיאון על התפר בירושלים שעושה עבודת קודש בקידום והעלאת מודעות לסוגיות בוערות ולגישור בין בני מעמדות, תרבויות ודתות שונות בארץ. המוזיאון, אשר נהנה בעבר מקרן שתמכה בו, נאלץ בשנים האחרונות להתקיים מתרומות נוספות, וכך הרצאה זו היא דרך של המוזיאון לגייס כספים להמשך פעילותו וכל ההכנסות הינן תרומה לדבר. הצלמת הנהדרת ורדי כהנא ניסחה בעשורים האחרונים שפת צילום פורטרטים ייחודית, ביקורתית ואסתטית שהפכה בסופו של דבר לארכיון המתאר את האנשים בארץ. בהרצאתה היא תדבר על צילום ככלי לניסוח תודעה ועל המעבר שהצילום הישראלי עשה מהיותו מגוייס לביקורתי.

יום רביעי 10.2 בשעה 20:00. עלות 75 ₪. מספר המקומות מוגבל, יש לשריין מקום מראש בקישור

איתן בן אליהו, מפקד חיל האויר היוצא 2000. צילום של ורדי כהנא בסדרת "פורטרט ישראלי"

אז 2020 נגמרת. הרגע שנדמה שכל העולם ייחל לו ותלה בו את יהבו שתגמר כבר התקופה המוזרה הזו. לצערנו, נראה שהמגפה תישאר איתנו עוד קצת, אבל התקווה אומרת שבקרוב זה ייגמר. כך או כך, אנחנו כרגע בבית, וכיאה למצב אירגנו לכם השבוע המלצות לאירועים וירטואלים שאפשר לצרוך מהספה, אמנם לא כולם קשורים ישירות באמנות פלסטית, אבל ודאי יעניינו את שוחרי התרבות שאתם.

ראשית כל – אנחנו סוף סוף מרימים את הכפפה ומצטרפים למגמת אירועי הזום. ניסינו לוותר על זה אבל נראה שאין ברירה. מה שכן, אם כבר לעשות הרצאה אינטרנטית – אז נראה לנו הכי ראוי לדבר על אמנות אינטרנטית. אמנות שמשתמשת ברשת לא ככלי לתיווך תכנים אלא כמדיום לכל דבר; מרכז התרבות משכנות שאננים מפיק אירוע רב משתתפים וסלבריטאים לסיכום שנת 2020; עיריית תל אביב בהפקה גדולה של מופעי מוזיקה שישודרו ממוזיאון תל אביב; ובפינת הבונוס סיור וירטואלי והדרכה בתערוכה החדשה של גלריה הקוביה בירושלים.

שתהיה לכולנו שנה אזרחית חדשה וטובה ושונה מאוד מקודמתה,

שני ורנר וצוות Talking Art

Nir Harel "Hallow Sighs", website, 2019 מתוך ההרצאה נט-ארט

נט-ארט. הרצאה מקוונת מבית Talking Art, בהנחיית האמן דויד דובשני

משבר הקורונה הביא איתו גל של פרויקטים מקוונים ותערוכות דיגיטליות שניסו לתת מענה לסגירת חללי האמנות. עם זאת, היצירה במרחב האינטרנטי אינה תופעה חדשה, וישנם אמנים עכשוויים אשר אימצו את מרחבי האינטרנט מתוך הבנה כי הם יכולים לשמש לא רק כאמצעי הפצה ייחודי לאמנות אלא גם לשמש כמדיום אמנותי ומקורי בפני עצמו.

בהרצאה נצא לשיטוט באינטרנט – אחר אמנים ופרויקטים שנוצרו במיוחד עבור המרחב המקוון. נראה פסלים שנעשו בהדמיות תלת ממד ופועלים באופן אינטראקטיבי עם הצופה המבקר באתר און ליין, אמנים שהפכו את גוגל למרחב של משחק סוריאליסטי אינטראקטיבי, או כאלה שהפכו את האתר האישי שלהם ליצירת אמנות.

ההרצאה מאת דוד דובשני: אמן, בוגר התואר השני באמנות של בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ותכנית לימודי האמנות באקול דה בוזאר בפריז, עבודותיו הוצגו בארץ ובעולם.

חמישי 7.1 בשעה 19:00. ZOOM. מחיר השקה מיוחד 45 ₪

רכישת כרטיסים בקישור

בעקבות הזמן האבוד – הפנינג תרבות לסיכום שנת 2020. ניהול אמנותי: שרי שביט

משכנות שאננים הוא מרכז תרבות וכנסים בינלאומי בירושלים, מיסודה של הקרן לירושלים. בימים כתיקונם הם מפיקים אירועי תרבות שמתקיימים בשכונה, פסטיבלים, כנסים והופעות, אבל אנחנו לא בימים כתיקונם. בהפקה מושקעת מאוד יוצעו ב48 שעות 6 אירועים מקוונים בהם יתארחו סלבריטאי עולם התרבות וישוחחו על השפעות הקורונה על תחומים שונים בחיי התרבות בארץ. ישראל אהרוני ידבר על אוכל וארוחות שחיתות, עברי לידר ואגי משעול על שירה בימי קורונה, שי צברי בהופעה אינטימית ושיחה על הופעות באולמות ריקים; ויהיו גם שיחות על אופנה, אהבה ועוד.

ימים שלישי ורביעי 29-30.12. האירוע ישודר ללא עלות בעמוד הפייסבוק של משכנות שאננים. קישור לצפייה יעלה לקראת השעה 19:00. יש לחכות מספר דק', במידה והקישור אינו מופיע יש לרענן את העמוד.

לאחר האירוע, ההקלטה תעלה לעמוד היוטיוב של משכנות ותהיה זמינה לצפייה ללא עלות.

"תרבות אונמות" במסגרת אירועי "תל אביב-יפו לא מפסיקה". ניהול אמנותי: חיים שמש

​זה ידוע שעולם התרבות ספג מכה חזקה ביותר בשנה האחרונה, מכה שלא ידוע איך ומתי הוא יתאושש ממנה. קשה לא פחות היה לגלות את החשיבות הפחותה שהשלטון נותן לתרבות וכיצד התמיכה בו נדחקה לתחתית רשימת הדברים שעל סדר היום. עיריית תל אביב מנסה לפצות על העוול הזה ויוזמת הרבה מאוד אירועי תרבות שמתאימים למגבלות באופן יצירתי. כעת הם מפיקים אירוע שישלב מוזיקה, קטעי מחול, טרייבל דאנס וריקודי בטן, וידיאו ארט, צילום ועוד. מופעים של שלמה גרוניך, ריף כהן, מארינה מקסימיליאן ועוד, יוצגו במרחבים של מוזיאון תל אביב ויונגשו לציבור הרחב בשידורי סטרימינג.

ימים שלישי ורביעי 5-6.1. כרטיס למופע יחיד: 65 ₪, כרטיס לשני מופעים: 120 ₪. חבילה לארבעת המופעים: 220 ₪. יש הנחות לתושבי תל אביב

רכישת כרטיסים לפסטיבל

מידע נוסף באתר העירייה

פינת הבונוס: סיור וירטואלי לרגל פתיחת התערוכה "הסלון" אוצרים: אלה כהן ונסובר ודן אורימיאן

תערוכת ענק המתקיימת מדי שנה בבית הספר לאמנות הקוביה בירושלים. התערוכה מוצגת בסגנון של "הסלון" האירופאי של המאה ה-19, והשנה עוסקת בנושא דיוקן. בתוכנית:  סיור וירטואלי בתערוכה בהנחיית האוצרים, שיחה עם  שרה בנינגה – אמנית וחוקרת אמנות על אופנים שונים לקריאת דיוקן.
חמישי 31.12 בשעה 20:00. לינק למפגש הזום (ללא עלות) יעלה בדף הפייסבוק לקראת האירוע

תרבות אונמות

אופ. אין מילה אחרת לתאר את מה שאנחנו מרגישים. אופ, שוב חוזרים לשגרת בידוד, אופ שוב מקבלים הודעות על סגירת גלריות ומוזיאונים. אופ

אבל, כמו בפעם הקודמת, גם היום אנחנו חזקים ואופטימיים, גם היום אנחנו רוצים לתת לרוח, לתרבות, לאמנות ולחופש הפנימי – לנצח.

אם כן, השבוע אנו שולחים אליכם סיכום ביניים של סדרת הראיונות שערכנו עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות. מעניין לקרוא את המבטים השונים של האמנים הצעירים על אמנות עכשווית ותפקידיה, על תקופת הלימודים ועל השפעות הקורונה עליהם ועל האמנות.

בהזדמנות זו אנו מאחלים לכולנו שנה חדשה, טובה בהרבה מזו שנגמרת.

שנה של שגרה, שפיות, אהבת אחים, ואהבה בכלל

ושנה של אמנות נהדרת בכל עת.

שני ורנר,

וצוות Talking Art

מור רימר, מתוך עבודת הווידאו "אבא אדמה", פרוייקט גמר מכללת אורנים
צילום: יובל בר און

יצירה טרייה: סדרת ראיונות עם שני ורנר

עונת תערוכות הבוגרים כבר בפתח ואנו שמחים לשתף בסדרת ראיונות חדשה אשר מפגישה אותנו עם הבוגרים הטריים. כיצד עברו עליהם שנות הלימודים, מה מעסיק אותם, כיצד השפיע עליהם משבר הקורונה, ועוד.

מעיין שחר, בוגרת לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל
"זה פרדוקס כזה. מצד אחד יש תחושה שאמנות, במיוחד בימים האלה, היא לא דבר מובן מאליו, אף אחד ושום דבר לא מחכה לי מעבר לפינה, אני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהיות מאוד כנה, ליצור יש מאין ולהרוויח את העשייה שלי כל יום מחדש. מצד שני יש קול שמבקש להרפות הכל, לעצור ולהתבונן רגע מהצד כמו אורחת. זה כמו מאבק בין אש ומים אבל אני מבינה שאני צריכה להכיל את שניהם, כל יום לקום בבוקר, לשים זרעים באדמה ולהשקות."
לראיון המלא    לאתר של מעיין

שלומית לב רן בוגרת בית ספר פרדס והמדרשה לאמנות
"בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח."

לראיון המלא  התערוכה הוירטואלית של בוגרי בית ספר פרדס בקישור

דייויד רייכמן גיבס, בוגר לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל

"טוב, ללמוד תואר שני באמנות זה לא בדיוק "לימודים" במובן הרגיל. יותר מכל דבר אחר זה הרעיון שאתה מתחייב לשים את עצמך במרכז של בחינה עצמית ותחת ביקורת שהיא הדדית לשאר חבריך לספסל.
למדתי הרבה. זו תקופה אינטנסיבית. יותר מכל נהניתי לדבר עם המרצים בפגישות האישיות בסטודיו. זה לא רק הדברים שנאמרו שם שהם תמיד הרחבה משמעותית על פעולה שבסופו של דבר נשארת לרוב די פרטית בסטודיו, זה גם תרם לי להבין משהו על אופני הדיבור מסביב ליצירה באופן כללי. לדעת לא רק לעשות את האמנות אלא גם ללמוד לדבר את האמנות זה משהו שחווים בתואר הזה באופן טבעי מכורח הנסיבות. לפעמים היה נדמה שמה שנאמר בשיחה בסטודיו הופך כמעט ליותר משמעותי ממה שבאותו רגע נעשה שם."

לראיון המלא  לאתר של דיוויד בקישור

מור רימר, בוגרת  לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים

"הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה."

לראיון המלא.  טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

שלומית לב-רן, פרוייקט גמר בית ספר "פרדס"

עד הלימודים בבצלאל עסק האמן דייויד רייכמן גיבס בעיקר ביצירה תלויית מקום ובזליגה בין האומנות והטריטוריה בה היא מוצגת. פרוייקט הגמר שלו מתמקד בייצוג ויזואלי של לאום על ידי הדגל שלו, בפירוק הנראות והמושגיות של הדבר. בזמן הסגר הקורונה נולדה עבודה רביעית בסדרה שהוצגה בתערוכת הגמר שלו.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.

ספר קצת על מי אתה ומה אתה עושה
נולדתי באמסטרדם, עליתי לארץ ב-1986 כשהוריי התפצלו. אבא אמן, אמא אמנית -ציירת. גדלתי במרכז תל אביב ברחוב שינקין. אפשר להגיד שאמנות היא חלק מהותי בחיי משלב מוקדם יחסית, ולאו דווקא מתוך בחירה.
חזרתי להולנד מיד לאחר השחרור מהצבא ללמוד תואר ראשון באקדמיה לאמנות במזרח הולנד. למדתי ארבע שנים במחלקה קטנה מאוד שרק הוקמה בזמנו מסביב למחקר של נושאים הקשורים "למרחב הציבורי" בניסיון למצוא איזשהו מרחב ביניים בו ניתן ליישב או לדון בנושאים חברתיים דרך האמנות והתכנון. זה מאוד הולנדי לנסות ליישב דברים, לחפש "מוצא" או "פתרונות" שהם ברי קיימא מבלי להרעיד את הקרקע יותר מדי. אבא שלי ז"ל (בריטי אגב), נהג לומר שההולנדים אינם מעזים להרים את ראשם מעל לקו הדשא – מטפורה לתסביך נחיתות אצל ההולנדים הקשור באופן טבעי להיותם מדינה הנמצאת מתחת לפני הים. בכל אופן אני מרשה לעצמי לצחוק פה על ההולנדים, ועל עצמי, בזמן שהאמת היא מורכבת ולעיתים מרירה. ההולנדיות טבועה בי, כך גם האנגליות (והמראה החיצוני) מאבא, בזמן שאני גם ישראלי שלא לגמרי מצא את מקומו פה. אני מניח שאני קצת היברידי – יש שיאמרו שזו נחלתו של של מי שהוא בעמדה פריבילגית אבל התחושות שמלוות אותי הן לרוב תחושות של חוסר השלמה ובלבול – מצב של לימבו שבסופו של דבר גם נוכח בעבודות החדשות.
אני פסל, לא כל כך יודע כיצד להגדיר זאת למעט התהליך של לנסות להשיג שליטה כלשהי בחומר. אני לרוב מוצא את נקודות ההתחלה שלי במפגש עם חומרים או רגעים ביומיום הנשארים איתי מאיזו סיבה, שאינם עוזבים אותי לאורך תקופות ארוכות. עד לתחילת לימודי בבצלאל עסקתי בעיקר בניסיון לייצר עבודות הנטמעות בסביבתן – עבודות שנעשו במרחבים ציבוריים שונים. התמדתי ביצירה שהיא תלוית מקום ותלוית הקשר מרחבי – עירוני. בעבר חשבתי על האמנות כתגובה ייחודית למקום או לסיטואציה ספציפיים ויצירה שמתאפשרת רק בתנאים האלה. היום זה אחרת. אני עדיין עובד עם חומרים שמישים מן המוכן, כל מיני שאריות או חומרים זולים בכל אופן שאני מוצא, אבל מבחינה רעיונית לפחות אני יותר מעוניין שהאמנות שלי תהפוך לניידת יותר, שתגלם בתוכה את האופציה להתרחבות כעקרון מושגי.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?

טוב, ללמוד תואר שני באמנות זה לא בדיוק "לימודים" במובן הרגיל. יותר מכל דבר אחר זה הרעיון שאתה מתחייב לשים את עצמך במרכז של בחינה עצמית ותחת ביקורת שהיא הדדית לשאר חבריך לספסל.
למדתי הרבה. זו תקופה אינטנסיבית. יותר מכל נהניתי לדבר עם המרצים בפגישות האישיות בסטודיו. זה לא רק הדברים שנאמרו שם שהם תמיד הרחבה משמעותית על פעולה שבסופו של דבר נשארת לרוב די פרטית בסטודיו, זה גם תרם לי להבין משהו על אופני הדיבור מסביב ליצירה באופן כללי. לדעת לא רק לעשות את האמנות אלא גם ללמוד לדבר את האמנות זה משהו שחווים בתואר הזה באופן טבעי מכורח הנסיבות. לפעמים היה נדמה שמה שנאמר בשיחה בסטודיו הופך כמעט ליותר משמעותי ממה שבאותו רגע נעשה שם.

תמונות הצבה "מועדון הדגל". קרדיט צילומים: דניאל חנוך

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?

סיום התואר כמובן נדחה בשל הקורונה. נוצר מן מצב שבו אנחנו מקבלים עוד חודשיים לעבוד לקראת ההצבה של תערוכת הסיום. אני חושב שכולנו באותה דעה שזה רק עזר לדברים להתגבש עוד יותר אבל אני כן אוסיף שזה כמובן קרה בתנאים שלא הכרנו לפני כן ואל מול תחושות מאוד מעורבות בנוגע לעתיד האנושות. תוך כדי העבודה סביב תערוכת הגמר צצו תהיות הנוגעות לעצם המשמעות של האמנות בעיתות של משבר. מצד שני אולי זו בעצם השאלה היחידה שתמיד צריכה הייתה להישאל.

בסופו של דבר מתוך ארבע עבודות שהצגתי בתערוכה, אחת נולדה בתקופת הסגר. כל העבודות מתייחסות לתצורות מוכרות מדגלים שונים אך עושה בהן שימוש שבכוונה מערער על התפיסה שלהם כייצוגים שלמים או "ריבוניים". אלמנט מרכזי בהצבה הינו בצורת כוכב ומופיע במקומות ואופנים שונים. בעבודה שהשלמתי במהלך הסגר, מופיע הכוכב המחומש כקונסטלציה מפורקת. הדימוי המקורי מבוסס על דגל קיים של מדינה וירטואלית (מדינה זעירה) שמצאתי במהלך שיטוטי האינסופיים ברשת בחיפוש אחר נקודת מוצא אפשרית. מצחיק שדווקא עבודה זו לקחה אותי הכי רחוק מבחינה גיאוגרפית שכן אותה מדינה וירטואלית מיועדת להיווסד באזור הקוטב הדרומי בזמן שאני מוגבל להסתובב במאה מטרים מסביב לבית.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הצגתי ארבע עבודות תחת הכותרת הכללית "מועדון הדגל". למעשה מעין תערוכה בתוך תערוכה. בחרתי להעמיד במקבץ הזה עבודות שמבחינת הנראות שלהן מתייחסות לאופני ייצוג שהם כמעט מוחלטים אך עם זאת גם מבקשות לשחרר את הדמיון הפוליטי שלנו. העבודות מציעות מודלים אפשריים הנשענים מצד אחד על מערכת פרגמטית של ייצוג, לדוגמה השפה של דגל או השימוש בצבעי לאום שונים, ומצד שני מתייחס אליהם מחוץ להקשרים הרגילים שלהן או מחוץ להופעתן הרגילה במרחב.
עניין אותי כיצד ייצוגים מסויימים מבליחים לרגע במרחב אבל לא לגמרי באופן רציונלי, שהוא לא על פי הרציונל המקובל. העבודות חוקרות את החיבורים בין ייצוגים שזהותם קשורה לנקודות המגע בין כוחות שונים אבל לא באופן שמציג את הכוחות האלה כחלופות בלעדיות אלא שהבניית זהותם מתרחשת בד בבד עם זיהום הדדי. מבחינה מדיומאלית יש שימוש בחומרים העומדים בסימן של ניידות כמו למשל מדפי מתכת מודולריים הניתנים בקלות לבנייה ופירוק או חפצים אחרים שמקורם בניידות כמו למשל ארגז קרטון של סחורה, שעל אף הדלות שלהם גם חווים בתוכם את האפשרות הפרודוקטיבית להוליד מבנים אסתטיים שמחוללים התקה במרחב.

מה החלום? איך אתה רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?

מה החלום? האמת היא שאני לא ישן הרבה, חולם בהקיץ. הלימודים בתואר הביאו אותי למקום שרציתי, נאמר בפשטות, להיכנס לתהליך עבודה ממושך בלי הפסקות. מעל לכל הייתי רוצה שכך ימשיך. הייתי מאחל לעצמי להמשיך להעיז לקחת סיכונים ולהתמיד בחיפוש.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
זה באמת תלוי בעומק המשבר שעוד לא עבר אותנו. מאחר ואנחנו עוד בתוכו קשה לנבא לאיזה שינויים זה יוביל. מטבע הדברים יש ניסיון לייצב את המערכת אבל שוב, יכול להיות שאנחנו לא לגמרי מבינים עד כמה אנחנו קרובים לסף התהום, מה נמצא בתחתית וכיצד נטפס חזרה. הזמנים האלה מזמנים בייתר שאת הכרח לשינויי תודעתי ביחס לסדרי הכוח הישנים. השאלה המהותית היא לאיזה מציאות נקום לאחר המשבר. השיח הביקורתי נמצא ביחס ישיר למציאות הפוליטית והוא מסמן איזשהו היעדר שאת מקומה תופסת האמנות. לכן, שוב, השאלה שצריכה להישאל היא לאיזה מציאות פוליטית אנחנו קמים.
בהקשר של העבודות שהצגתי, מאוד מעוניין לראות כיצד המשמעות שלהן השתנתה לאור ההתפתחויות בתקופה האחרונה. בעבודת הקרטון למשל מופיעה תמונה של ארץ ישראל השלמה (בצהוב) ובתוכה מסומנת בקעת הירדן כנקודה קטנה בצבע לבן. זה היה פרט שולי יחסית בעבודה אבל הפך מרכזי יותר בעקבות תוכניות הסיפוח שמאז ירדו מן הפרק. דוגמה נוספת לכך ניתן לראות גם בעבודת העמוד/מנסרה בצורת המגן דוד. הסידור המשתנה של הצבעים (ירוק, לבן, אדום, שחור) מייצג דגלים רבים. באופן המיידי מתגלים דגלי פלסטין, סודן, הונגריה וכעת גם איחוד האמירויות. ככל שנרמזים עוד ועוד ייצוגים מתוך הצבעים, ההקשר לישראל או למגן דוד הופך למורכב יותר.

האתר של גיבס בקישור

טוב, זה באמת מוגזם, ככל הידוע לנו נפתחות בסופ"ש הזה קרוב ל-20 תערוכות חדשות ברחבי הארץ. מתוך השפע הזה באמת קשה לבחור (ואם אתם רוצים לקבל עוד המלצות מעבר למה שבחרנו כאן, מוזמנים להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו בקישור), ובכל זאת נתרכז השבוע בשלוש תערוכות בלבד, ובפינת הבונוס שתי תערוכות בוגרים.

בגלריה של נווה שכטר אסי משולם ואסתר כהן בשתי תערוכות שנוגעות בתכנים יהודיים, בדת, בפולחן ובאמונה בכלל; בגלריה זוזו תערוכה קבוצתית שמתמקדת במדיום הקולאז'; במוזיאון תל אביב תערוכת פרס שיף לטגיסט יוסף רון הזוכה לשנת 2019; ותערוכות הבוגרים בשנקר ובמדרשה יוצאות לדרך.

שיהיה סופ"ש נעים של חזרה לשגרה לכולם,

שני ורנר וצוות Talking Art

דורית פיגוביץ גודארד, מתוך התערוכה "חתך בסכין מטבח", גלריה זוזו, עמק חפר

"חתך בסכין מטבח", תערוכה קבוצתית. אוצרת: רותי חינסקי אמיתי

בעידן של היום, בו יש זליגה מובהקת וטשטוש גבולות בין מדיומים שונים, תערוכה אשר מתרכזת במדיום אחד היא אולי מעט מיושנת. עם זאת, התערוכה החדשה בגלריה זוזו תתמקד בעיסוק בקולאז', וזהו מדיום כל כך קסום ומיוחד, שאולי ראוי לתת לו את הפוקוס למרות הכל. ניתן לראות בקולאז' עיסוק "עשיר" פחות מציור או פיסול למשל, זאת כיוון שהחומריות שבו דלה יותר. עם זאת, טכניקת הקולאז' היא בעלת היסטוריה ארוכה, וכבר עם הופעתה בראשית המודרניזם היא הציעה מבט סוריאליסטי על העולם וממד אוונגרדי בתוך שדה האמנות.

בהתאמה, "שם התערוכה הוא מחווה לפטומונטאז' האייקוני של אמנית ה"דאדא" הנה הוך, "לחתוך בסכין המטבח של הדאדא את תרבות הוויימאר הדשנה האחרונה של גרמניה"" (מתוך טקסט התערוכה).

פתיחה: שישי, 4.9, בשעה 10:00. גלריה זוזו, רחוב גשר העץ 46, פארק תעשיות עמק חפר.

שעות ביקור בגלריה: שלישי 10:00-16:00, שישי 10:00-14:00, שבת 10:00-14:00.   אירוע פייסבוק

"הנייר הלבן שחור מבפנים", תערוכת יחיד לטגיסט יוסף רון. אוצרת: עמנואלה קלו

הנה תערוכה נוספת המתמקדת במדיום אחד, ובז'אנר ציורי אחד, ואף בשם התערוכה יש דמיון לזו הקודמת – כיוון שאף הוא לקוח מכותרת של סדרת עבודות של אמן אחר (במקרה זה, משה גרשוני). פרס שיף הוא אחד הפרסים הותיקים בשדה האמנות המקומי, והוא נתמך על ידי משפחת שיף ואוסף האמנות הפיגורטיבית – ריאליסטית שלה. מעניין לראות, איך בתוך הז'אנר הותיק הזה, ממשיכה להתקיים רב גוניות ושימוש שונה כל פעם. יוסף רון הנה אמנית ממוצא אתיופי, ובוגרת בצלאל ולימודי ציור נוספים. בתערוכה היא מציגה רישומי פחם וגרפיט בהם מתוארות סצנות מימי הקליטה שלה ושל משפחתה בארץ. יוסף רון עובדת בשיטה של ציור ומחיקה והחלקים הלבנים בציור הם למעשה מחיקה, כך שהטכניקה נקשרת גם בתכני הציור.

החל מרביעי, 2.9 (ללא אירוע פתיחה). מוזיאון תל אביב לאמנות. שד' שאול המלך 27.  עוד על התערוכה בקישור

"כל המתנות", תערוכת יחיד לאסי משולם, "בחינת שחרות", קיר אמנות לאסתר כהן. אוצרת: שירה פרידמן

הגלריה של נווה שכטר היא מאתגרת, גם מבחינת המבנה שלה, ובעיקר בשל היותה ממוקמת במרכז ליהודות עכשווית וכפופה לתכנים שלו. על כן, יש לשבח שוב את האוצרת שירה פרידמן שעושה נפלאות במקום, ומציעה ניסוח עכשווי וליברלי לתכני היהדות. הפעם תערוכה כפולה לשניים מהאמנים האהובים עלינו שפועלים היום. אסי משולם ממשיך בקו הכמעט חתרני שלו, אשר בוחן גבולות בין רוחניות גבוהה לאפלה, ומערער על סדרים מוכרים של מיתולוגיה, דת, טקסיות ועוד. אסתר כהן יצרה סדרה חדשה מותאמת מקום, אשר נרקחה במהלך ימי הסגר ומשלבת מוטיבים מקראיים עם ציורי הצמחים המוכרים שלה. ניתן לקרוא עוד על הסדרה של כהן בראיון שערכנו עמה בקישור הבא.

פתיחה: חמישי, 3.9 בשעה 19:30.

גלריית שכטר, מרכז נווה שכטר, רחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת נווה צדק, תל אביב-יפו.  אירוע פייסבוק

פינת הבונוס: תערוכות בוגרים 2020

ובכן השבוע נכנסים לזירה שני שחקנים ראשיים בתחום בתי הספר לאמנות: המדרשה ושנקר.

תערוכת הבוגרים במדרשה, המחלקה לאמנות. אוצרים: ברק רביץ ויצחק גולומבק
תוצג עד יום רביעי 10.9.20. שעות פתיחה: ימים א' – ה' 12:00 – 20:00 יום שישי 10:00 – 14:00

המדרשה לאמנויות קמפוס קלמניה, המכללה האקדמית בית ברל מידע נוסף

תערוכת בוגרים שנקר, בית הספר לאמנות רב-תחומית. בהובלת: גל ווינשטיין, חנוש פרוינד וגלעד אופיר

תוצג עד 17.9. שעות פתיחה: ימים א' – ה'  11:00 -20:00 יום שישי 10:00 – 13:00

בניין עלית, בית הספר לאמנות רב-תחומית. ז'בוטינסקי 8, רמת גן.   הרשמה לתערוכה בקישור

אסי משולם, מתוך התערוכה "כל המתנות", גלריה שכטר, תל אביב