המילים "התפרקות", "התפוררות" ו-"התמוססות" יכולות לעורר לא מעט חרדה, במיוחד בימים אלו שנראה שהכל סביבנו מאבד כל שייריי יציבות שעוד החזיקו אותו איכשהו. אך בשביל אמניות ואמנים, חוסר יציבות הוא לעתים קרובות מקור להשראה ויצירה. לא רק שהם אינם חוששים מההתפרקות – הם מחפשים דרכים יצירתיות להביא אותה בעצמם. תערוכות השבוע מציעות מרחבים של אי […]
איך נראה ומה משמעותו של הרגע הנוכחי? האם הוא הצטברות של כל מה שקרה עד עכשיו, או שהוא הניצנים של מה שעתיד להגיע, ואולי הוא תופעה יחודית לחלוטין שנמצאת כאן לרגע ומיד תחלוף? תערוכות השבוע יוצרות כל אחת בדרכה מראה של הזמן הנוכחי ומבקשות לראות מה עושים איתו, עם הרגע הזה.
בימים אלו הלב, הראש והנפש נמצאים רובם ככולם במקום אחד – בציפייה מתוחה לשובם של החטופים והחטופות. המראה של ראשונות החטופות חוזרות אל משפחתן, מגמד כל דבר אחר – גם את האמנות הטובה ביותר. סביר שכך יהיה לאורך כל תקופת מימוש העסקה, ובכל זאת, אנחנו כאן כדי לדבר אמנות. אספנו כמה תערוכות המוצגות מחוץ למרכז הארץ, אולי זו הזדמנות טובה לנצל את מזג האוויר היפה כדי לנשום קצת ולראות אמנות.
תערוכות השבוע עושות את מה שאמנות טובה אמורה לעשות – לקחת חוויות יום יום, משברים לאומיים, או פשוט רגש חי ולהמיר אותם לכדי יצוג אמנותי. הדבר הכאילו פשוט הזה, אבל כל כך סבוך וטעון – להפוך רעיון לכתם צבע, או לפסל או לצילום – הוא "כל התורה על רגל אחת" וכשזה עובד אמנות יכולה להזיז את העולם.
עסקנו כאן וגם בסיורים שלנו במה שמכונה "אפקט הוואו", אותה נטיה של אמנות עכשווית בשנים האחרונות ללכת על הגדול והרועש במטרה להדהים את הצופים ולבלוע אותם לתוך חוויה גדולה מהחיים. עם זאת, לאחרונה אנחנו מתחילים לזהות מגמה, גם בארץ וגם בעולם, של פניה חזרה לאינטימיות וצניעות. תערוכות השבוע זונחות את הצעקני, המשופשף והנוצץ, לטובת אמירה שקטה ונקיה יותר.
איך תופסים את רוחו של הרגע הנוכחי? אפשר לתעד בכתב או בציור את מה שנראה מול העין, אפשר לצלם את האנשים והרגעים הגדולים שבונים את ההיסטוריה בהתהוותה ואפשר לתעד בוידאו התרחשויות דרמטיות. תערוכות השבוע בוחרות בדרך אחרת, דקה ומעודנת יותר, כדי ליצור פסיפס של קווים, דימויים ורגעים שבונים יחד דיוקן של הכאן ועכשיו שהוא אמנם מופשט יותר, אבל לא פחות מדויק.
אנחנו נסתכן באמירה קצת בוטה, אבל עם כל הכבוד לרוח ולקונספט, בלי חומר אין אמנות. ואם להסתכן באמירה קצת פואטית, ניתן לומר אולי שאמנות היא שירת החומר. משחר ההיסטוריה ידעו אמניות ואמנים מנוסים לחלץ אמירות נוגעות ללב ומעוררות מחשבה מתוך גושי אבן, פיסות עץ ושלוליות צבע. בתערוכות השבוע עובר החומר וחקירה האמנותית שלו למרכז הבמה. מרתק ומאיר עיניים לשפוך אור על מערכת היחסים הזו בין אמן לחומרי יצירתו.
התפרקות היא מילה מפחידה. אף אחד מאיתנו לא רוצה להתפרק, או שיתפרקו הדברים עליהם עמלנו לבנות. אך יכול להיות במילה הזו גם צד אופטימי – התקווה כי מתוך הפירוק ניתן יהיה לבנות מחדש בצורה טובה ויציבה יותר. תערוכות השבוע עוסקות בפירוק של המעשה האמנותי ודרכי התצוגה שלו. מה נבנה לאחר הפירוק הזה? נצטרך ללכת לראות.
שיבה הביתה היא אף פעם לא עניין של מה בכך. זה יכול להיות אירוע מרגש ומשמח שמסמל התחלה חדשה. אך באותה מידה זה יכול לנבוע מטרגדיה ואובדן. תערוכות השבוע נעות על הציר הביתי הזה שבין התחלה לסוף. וכמו השיבה הביתה, גם מהן אי אפשר להתעלם.
בזמן האחרון נדמה לפעמים שהאמת היא רעיון שיצא מהאופנה. בין מציאות מדומה לבינה מלאכותית לפוטושופ ולפייק ניוז – אי אפשר כבר לסמוך על מראה עיניים או על משמע אוזניים ואנחנו נשארים מול עולם מורכב ומבלבל. יכול להיות שהגיעה העת לחשוב על מודלים חדשים ואחרים של חתירה לאמת, כאלה שלאו דווקא עוברים בקו ישר. תערוכות השבוע טוענות שאמנות יכולה וצריכה להציע מודל ונתיב כאלה.
