ארבע תערוכות נעות סביב רגעי יסוד ודימויים מכוננים, כל אחת בדרכה: קול אמנותי שנקטע, פרויקט היסטורי, דימוי מודרניסטי רדיקלי או שפה אינטימית של גוף ומרחב. במקום נוסטלגיה, הן מציעות מחשבה על זהות ישראלית עכשווית, רבת מתחים וסתירות, ומזמנות את הצופה להישאר בתוך השאלות, כדי להבין את החיים כאן ועכשיו.
בזמן האחרון נדמה לפעמים שהאמת היא רעיון שיצא מהאופנה. בין מציאות מדומה לבינה מלאכותית לפוטושופ ולפייק ניוז – אי אפשר כבר לסמוך על מראה עיניים או על משמע אוזניים ואנחנו נשארים מול עולם מורכב ומבלבל. יכול להיות שהגיעה העת לחשוב על מודלים חדשים ואחרים של חתירה לאמת, כאלה שלאו דווקא עוברים בקו ישר. תערוכות השבוע טוענות שאמנות יכולה וצריכה להציע מודל ונתיב כאלה.
בין תערוכות השבוע שלנו אין ממש חיבור מובהק או נושא משותף, אבל ניתן לומר שהן כולן מחפשות קשרים והקשרים. אם זה מכלול עבודתה של ציירת משפיעה, הקשר בין הציור עצמו לנושא שלו ואפילו הקשר בין העמים השונים החיים בארץ הזו – יצירת האמנות ובודאי מלאכת בניית התערוכה היא תמיד המסע הזה בעקבות ההקשרים.
