אחד הדברים המרגשים בעובדה שמאחורינו יותר מעשור של פעילות אינטנסיבית בטופ של האמנות הישראלית, הוא האמנים והאמניות שפגשנו בדרך. ובאמת מאלה שפגשנו בדרך ניתן להרכיב ממש "דרים טים" של אמנות. . זה בדיוק מה שקרה הפעם – כל התערוכות השבוע הן של אמניות ואמנים שפגשנו בסיורים, התארחנו בסטודיו שלהם או שביקרנו במרכזים אותם הם מפעילים. ועכשיו גם אתם יכולים להנות.
בימינו נהוג לחשוב על ליצנים כעל מצחיקים ותו לו – בידור קליל ליום הולדת של ילדים או אתנחתא קומית בקרקס. אבל תפקידו המסורתי של הליצן הוא דווקא להשתמש בחזות הלא מזיקה והתמימה שלו ולהביא את האמת מהדלת האחורית. לתקוע עוגת קצפת בפניו של המלך המושחת. האמנים בתערוכות השבוע עושים שימוש בהומור, צבע וטכניקה בנראות כמעט ילדותית בכדי לחדור את שכבות ההגנה שלנו ולהגיע ישירות ללב. אולי ליצנים ואמנים אינם כה שונים אחרי הכל.
השבוע נפרד עולם התרבות והאמנות הישראלי מדני קרוון – מאחרוני דור הנפילים של האמנות הישראלית. עבודותיו המונומנטליות עיצבו פשוטו כמשמעו את המרחב שבו אנו חיים ומורשתו האמנותית האדירה תהיה חקוקה בקאנון האמנות המקומית. תנחומינו הכנים למשפחתו וחבריו.
במעבר חד – מהחדשות העצובות אבל גם מעבודתו המונומנטלית והמרחבית מאוד של קרוון – תערוכות השבוע עוסקות במדיום האמנותי כנראה הכי פחות חומרי מכולם – הוידאו ארט. הן בוחנות אותו ואת העולם באמצעותו, כל אחת בדרכה.
זיכרון הוא דבר מתעתע, הוא מעלה לפני השטח פרטים מסוימים – חשובים יותר או פחות, ובו זמנית מסתיר מאיתנו דברים אחרים. מעניין תמיד להתבונן ולחשוב מה אנחנו בוחרים לזכור ומה אנחנו בוחרים לשכוח. אולי אפילו יותר מעניין – מה בוחרים להזכיר לנו ומה בוחרים במכוון או שלא במכוון להשכיח מאיתנו ולהחביא בנבכי ההיסטוריה שנכנסת לקאנון. ובכן, כל התערוכות המומלצות של השבוע עוסקות בנושאים אלה, בזיכרון ושכחה, חשיפה והסתרה.
חופשת הקיץ הישראלי בעיצומה. הניסיון לשמור על גחלת ההמלצות שלנו מלמד שבעונה השקטה של עולם האמנות, גם התערוכות הרציניות וכבדות הראש מגיעות עם קריצה ומוצגות לצדן של תערוכות מכירה קיציות וכיפיות.
