אמנות עכשווית רצינית היא במידה רבה מבוססת מחקר. האמן או האמנית חוקרים רעיון, או חומר או דימוי – באמצעים האמנותיים העומדים לרשותם. בעולם האמנות זה מתבטא ביצירת סדרות – רצף של עבודות המשחזרות אלמנט מסוים, יהיה זה קונספטואלי, חומרי או צורני, במטרה למצות מתוכם משהו שמעניין אותם. תערוכות השבוע מוקדשות לעבודה סדרתית כזו בה הכמות מוסיפה לאיכות.
מקריות משמחת גרמה לכך שכל תערוכות השבוע נוצרו על ידי ציירות נשים מוכשרות במיוחד. נכון, השנה היא 2024 ולא אמור להיות משנה מי אוחז במכחול – גבר או אישה. ועדיין יש ייחוד מסוים במבט הנשי; לפעמים הוא יודע להתמקד בשולי ובמינורי ולחלץ ממנו אמירות אמנותיות בעלות משמעות ויופי רב. לכן אנחנו תופסים את ההזדמנות שנקרתה בדרכנו בשתי ידיים ומקשיבים למה שיש לציור לספר לנו.
בתור נציגים פעילים בעולם האמנות המקומי, אנחנו יכולים לומר שחווינו על בשרנו כמה הממסד והממשלה לא מבינים את חשיבותן של האמנות והתרבות, ברגע שיש משבר אנחנו יורדים לתחתית סולם החשיבות. עם זאת, ולמזלנו הרב אנחנו פעילים בסצנה שמורכבת מאנשים עם אופי שרדני ואת עולם האמנות הישראלי יהיה קשה מאוד לעצור.
סגנון אישי ומובחן הוא עדות לפעולה אמנותית יציבה ובוטחת, במהלכה משתכללת ומתמקדת השפה האמנותית. זו יכולה להיות קריירה ארוכה וענפה, או ממש רק בהתחלה – אבל יש אמנים ואמניות שמספיק מבט אחד בעבודותיהם כדי לדעת במי מדובר. אמניות התערוכות השבוע הן בדיוק כאלה – לא משנה כמה זמן הן כבר פעילות, אי אפשר לפספס את הסגנון היחודי שלהן. וגם לא כדאי.
לא פשוט לעשות אמנות מופשטת טובה, אולי דווקא בגלל שלכאורה זה נראה כל כך קל – כאילו סתם אסופה של כתמים לא ברורים זה לצד זה. אך בדיוק בגלל זה כדי לעשות את זה טוב צריך לדייק וכשהיצירה טובה הקהל יודע זאת, גם אם הוא לא מבין עד הסוף מה הוא רואה.
אולי זו הפריחה של עוד ועוד חללי אמנות ואולי בגלל הדרישה בימי קורונה לרווח מעט את ההתכנסויות, אנחנו רואים יותר ויותר פתיחות שמתקיימות מחוץ למועד "המקודש" של ערב חמישי המסורתי. השבוע אספנו לכם שלוש תערוכות שנפתחות דווקא ביום שישי, כאלה שאפשר להספיק להגיע אליהן לפני שקונים פרחים לשבת.
שדה אמנות הישראלי הוא צעיר יחסית, אין לנו את ההיסטוריה האמנותית בת מאות השנים כמו לצרפת, איטליה או יפן. ועדיין, גם אצלנו התפתחו כמה וקלאסיקות, אם זה בגלריות שהן נכסי צאן ברזל ואם זה באמנים ואמניות פורצי דרך. תערוכות השבוע מכבדות את דור המייסדים הזה וגם מתעקשות להראות את הרלבנטיות שלהם בימינו אנו.
תקופת החגים המתקרבת, התקצרותו של היום, ריחות הסתיו הדקים שבאויר – נראה שזה זמן להתרפק על חוויות השנה החולפת ומבט קדימה אל השנה שעוד רגע מתחילה. תערוכות השבוע, כל אחת בדרכה, עוסקות בזיכרון ובעיבוד שלו. זיכרון של אובדן ממשי ושובר לב, זיכרונותיו של אמן המביט אל הקריירה הלא שגרתית שלו, או "הזיכרון" של הדימוי המובחן בציור המופשט.
בימינו נהוג לחשוב על ליצנים כעל מצחיקים ותו לו – בידור קליל ליום הולדת של ילדים או אתנחתא קומית בקרקס. אבל תפקידו המסורתי של הליצן הוא דווקא להשתמש בחזות הלא מזיקה והתמימה שלו ולהביא את האמת מהדלת האחורית. לתקוע עוגת קצפת בפניו של המלך המושחת. האמנים בתערוכות השבוע עושים שימוש בהומור, צבע וטכניקה בנראות כמעט ילדותית בכדי לחדור את שכבות ההגנה שלנו ולהגיע ישירות ללב. אולי ליצנים ואמנים אינם כה שונים אחרי הכל.
השבוע בחרנו להמליץ לכם על תערוכות ואירועים "פנים אמנותיים", כאלה שהן פירות של מהלכים שבמבט ראשון נראים כפונים פנימה אל עולם האמנות. צייר המשפיע על דורות של ציירים, מתחם סטודיות וסדנאות שהוא הלב של קהילת האמנים בחיפה, ותערוכה המתקיימת בחלל ביתה של האוצרת עצמה. אך בדיוק תערוכות ופרוייקטים כאלה יכולים לתת לנו – כקהל של צרכני אמנות – נקודת מבט יחודית ואינטימית על היצירה. חוץ מזה שאלה הדברים שיוצרים עולם אמנות חזק ומרתק ועולם אמנות חזק הוא עולם אמנות משגשג ופורח. וככה בדיוק אנחנו אוהבים אותו.
