תערוכות השבוע מדגימות עד כמה הציור, מעבר להיותו "צבע על בד", יכול להיות עמוק, מורכב ומלא משמעות. דרך דמויות, צבעים ודימויים, הציורים יוצרים דיאלוגים על זהות, רגשות וחוויות אנושיות, ומזמינים את הצופה לעצור, להתבונן ולהרהר במה שמעבר למשטח היצירה.
לפי החלוקה הפשוטה של ז'אנרים אמנותיים, אמנות פיגורטיבית מתארת את המציאות הממשית ואמנות מופשטת מתארת מציאות פנימית או נפשית יותר. אך מה קורה כשהגבולות בין השניים מיטשטשים ומתמוססים? תערוכות השבוע צועדות על הגבול הדק שבין דימוי ריאליסטי ומופשט – איזור הדימדומים שבין המציאות לבין הנפש והדמיון. בימים שבהם המציאות עולה על כל דמיון על בסיס יומיומי, יש משהו במצב הביניים הזה שנראה לנו מדוייק כרגע.
בתרבות ובאמנות המילה 'מעמקים' יכולה לשמש כמטאפורה בעלת משמעות כפולה – התעמקות וירידה לפרטים יכולה להוות גם צלילה אל מעמקי הייאוש והפחד. אם תרצו, הקו הדק שבין תקווה לייאוש. תערוכות השבוע, שחלקן עושות שימוש במטאפורות ימיות של ממש משחקות את המשחק הכפול הזה בכשרון ורגישות וכמו דולי פנינים, מביאות לנו מן המעמקים משמעות ויופי.
2023 נגמרת ומתחילה 2024 הלוואי שתהיה שנה טובה יותר. שנה של יצירה ולא של הרס. שנשקיע באמנות ולא בנשק ושנדבר אמנות ואהבה ולא פילוג ושנאה. והלוואי הלוואי שישובו כולם וכולן הביתה בשלום ונתחיל תהליך של ריפוי אמיתי.
אנחנו מתנחמים באמנות מעולה שמתחילה את השנה הזו ובידיעה שגם עכשיו – המוזות לא שותקות – אסור להן לשתוק.
לאחל שנה טובה קשה, נאחל שתהיה לפחות עדינה ושקטה יותר.
שלכם תמיד ❤️
שני ורנר וצוות Talking Art
אחרי שבועיים של הלם, עולם האמנות מתחיל לאט לאט להרים שוב את הראש. אמנם כולנו מבינים שדברים כנראה לא יחזרו להיות בדיוק כפי שהיו, בודאי לא כל כך מהר. אבל לרגע הזה ועם ההבנה והאמונה בחשיבות של אמנות, חלק מהגלריות והמוזיאונים מתחילים להיפתח מחדש. אמנות בשעה הקשה הזו יכולה להיות הרבה דברים – היא יכולה להוות נחמה, לתת רגע של אסקפיזם אבל גם לתת מראה, לפעמים לא פשוטה, שתאפשר לעבד את מה שקרה. בכל מקרה, גם כשהתותחים רועמים, אסור למוזות לשתוק וחייבים להמשיך לנגן.
המצב ממשיך להיות קשה ואנחנו ממשיכים להאמין בכוחה של האמנות – גם אם לא להציל את העולם ממש, לפחות לתת רגעים של נחמה או רק הסחת דעת. אנחנו רואים כבר די הרבה דוגמאות של אמנים שמגיבים בזמן אמת למצב ועל כך עוד ניתן את הדעת בהמשך. בינתיים זה מחזק אותנו בהבנה שאמנות היא קריטית לנפש האדם, גם ואולי במיוחד ברגעי משבר. אחרי המלצות ההאזנה של שבוע שעבר, אספנו לכם המלצות צפיה אמנותיות במיוחד. קחו הפסקה מהחדשות והפייסבוק ותנו לעצמכם רגעים של תרבות ושקט.
גברים ופיסול זה סיפור ותיק כמו ההיסטוריה של האמנות. הדימוי של הפַּסָּל שנאבק עם גושי חומר – חימר, שיש, או ברזל ומאלף אותו לצורה בכח ידיו הוירטואוזיות נטוע עמוק בתרבות.
השבוע באורח מקרי נפתחות שלוש תערוכות של פסלים שהמגע שלהם בחומר יש בו מהאנרגיה הזו ששואפת אל הגדול, הגולמי והעוצמתי. מבט נוסף בעבודותיהם של ללוש, לחמן ולוינסון חושף את השברים, את העדינות ואת הספקות שמסתתרים מאחורי החזות המסוקסת.
אין צורך להכביר במילים על ירושלים. מי שעוקב אחרינו או פשוט אחרי סצינת האמנות המקומית, יודע שהעיר הזו חווה התעוררות של ממש בתחום האמנות העכשווית בשנים האחרונות.
עבורנו ריכוז פתיחות ירושלמי השבוע הוא תירוץ מספיק לעלות לעיר שאולי אפילו תדרוש מאיתנו ללבוש סוודר בערב.
השבוע של החגים הלאומיים אף פעם לא קל – הצער על האובדן מתערבב בשמחה על היש והמעבר החד בין צפירות לזיקוקים מייצג את האינטנסיביות של החיים כאן.
תערוכות השבוע עוסקות כולן בטבע והיחסים הטעונים שלו עם האדם וגופו. בימים שבהם מילים כמו יער, אדמה וגוף מקבלים משמעות טעונה מהרגיל התערוכות האלה נוגעות בעצב חשוף.
האביב הוא זמן של שינויים וגם בלי קשר לעונה אין ספק שהתקופה הזו שבה אנחנו חיים לאחרונה מתבטאת בשינויים מרחיקי לכת. בהתאם, תערוכות השבוע מסמנות תנועה, התחדשות ושינוי – מהרמה המוניציפלית של עיר בהתחדשות ועד לדרכים האינטימיות בהן אנחנו פוגשים זה את זה.
