ארכיון תגיות: אמנות ישראלית

המלחמה ההיא. המלצות הסופ"ש 21-23.9

כתיבת תגובה

בתחילת השבוע הבא יחול יום כיפור. בתרבות הישראלית היום הזה הוא כבר מזמן לא רק מועד דתי של צום וכפרה, אלא גם יום זכרון לאחד האירועים המכוננים והטראומתיים ביותר בתולדות המדינה – מלחמת יום הכיפורים.

למלחמה ההיא היו השלכות על כל צדדי החברה וכמובן שגם על התרבות והאמנות. השנה, במלאת חמישים שנה למלחמת יום כיפור, נפתחות מספר תערוכות שבוחנות את ההשפעה הזו. תערוכות מחקריות ושאפתניות לצד אישיות ואינטימיות, כולן מבקשות לספר את סיפורה של המלחמה ושל אלה שהושפעו ממנה.

שתהיה לכולנו שנת שלום,
שני ורנר וצוות Talking Art

שירז גרינבאום, מתוך תערוכת יחידה בגלריה P8, תל אביב

'עכשיו כשיש אור, תצלמי', תערוכת יחיד של שירז גרינבאום. אוצר: אבשלום סולימן

תערוכת היחיד הראשונה של שירז גרינבאום היא קודם כל שיר אהבה וגעגועים נוגע ללב לאביה המנוח. מתוך הכאב האישי יוצאת גרינבאום אל תוך אמירה רחבה הרבה יותר שהופכת גם לקריאה לפעולה של ממש. לאחר שהיה ביניהם נתק ארוך שנים, בילתה גרינבאום עם אביה את שנותיו האחרונות בעודו מתמודד עם פוסט טראומה שנשא איתו כל חייו מאז מלחמת יום כיפור. הטראומה הזו עיצבה את חייו של האב ובמידה רבה מאוד גם את חייה של הבת ובאמצעות הצילום מבקשת גרינבאום להתחבר מחדש לאביה ולנסות אולי להשיב לשניהם את שלקחה המלחמה. בימים אלו, כאשר סיפוריהם של הלומי קרב מגיעים לכותרות בצורות הטרגיות ביותר, מביאה התערוכה קול עדין ופיוטי לסבלם של אלו שחלק מנפשם לא חזר מהקרבות. בה בעת היא מזכירה לנו שההתמודדות לא מוגבלת רק לאלו שנלחמו, אלא מתפשטת כאדוות גם למשפחתם והסובבים אותם.
התערוכה מוצגת עד 14.10 בגלריה P8, רחוב הפטיש 1, ת"א
שעות  פתיחה  רביעי-חמישי 16:00-20:00, שישי-שבת 10:00-14:00

'כיפור, רקוויאם למלחמה', תערוכת יחיד של עמוס גיתאי. אוצרת: מירה לפידות
תצוגה מיוחדת של אמנות ישראלית המוקדשת למלחמה בתערוכת האוסף הישראלי

ניתן לומר שבמובנים רבים שנות השבעים בישראל החלו למעשה רק בשנת 73 לאחר המלחמה. הזעזוע האדיר של המלחמה ההיא הכה גלים במערכת הפוליטית, הכלכלית והתרבותית בארץ ושינתה לגמרי את פני הדברים. באמנות ובתרבות למשל, דור שלם של צעירים יצאו מהמלחמה מצולקים בגוף ובנפש, מפוכחים מהחלומות והאופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים ועם תחושת דחיפות גדולה לבטא את תחושותיהם באמנות. יש שמקשרים את פריחתה האדירה של האמנות המושגית בארץ בשנות השבעים והשמונים לטראומה של המלחמה. מוזיאון תל אביב מקדיש תצוגה מיוחדת לאמנות התקופה (שעבודות רבות ממנה הפכו ליצירות מכוננות של האמנות הישראלית בכלל) ומאפשר לצופים להתבונן בעבודות האלה בקונטקסט שבו נוצרו. בנוסף נפתחת תערוכה מיוחדת של עמוס גיתאי, שסרטו "כיפור" הפך לאחת היצירות הקולנועיות החשובות ביותר בהתמודדות עם פצעי כיפור.

תערוכתו של עמוס גיתאי מוצגת עד 13.1
מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27, תל אביב
פרטים נוספים על תערוכתו של גיתאי

פרטים נוספים על תצוגת האוסף

'שמש אוקטובר: ארבעה קולות ממלחמת יום-כיפור', תערוכה קבוצתית.  אוצרת: תמרה אברמוביץ'

כאמור, מלחמת יום הכיפורים היא אירוע ישראלי מכונן ששלח גלי הדף אדירים שהניעו מהלכי עומק בחברה הישראלית, חלקם מורגשים עד היום. אבל המלחמה הזו היא ראשית כל, כמו כל אירוע גדול באשר הוא, מורכבת מסיפוריהם של האנשים שלקחו בה חלק. תערוכה שנפתחת השבוע במוזיאון ישראל מביאה את קולותיהם של ארבעה מהאנשים האלה. במקרה הזה מדובר בארבעה שיודעים דבר או שניים על סיפור סיפורים. דוד טרטקובר היה אז אמן צעיר במילואים שמילא מחברות סקיצות ברישומים מהווי המלחמה, רמי הלפרין התנדב להצטרף ללוחמים כצלם עיתונות. רינו צרור דיווח על המלחמה לעיתון ועלי מוהר כתב רשימות אישיות מחייו כחייל מילואים. שלושה מהם הפכו בהמשך להיות דמויות מפתח בתרבות הישראלית. רמי הלפרין נהרג ולעולם לא נדע באילו אופנים היה יכול לממש את הפוטנציאל שלו. אם מלחמה היא סך כל הסיפורים שמרכיבים אותה, הטרגדיה שלה היא קטיעתם של הסיפורים האלה בטרם עת.

בהשתתפות: דוד טרטקובר, עלי מוהר, רמי הלפרין, רינו צרור
התערוכה מוצגת החל מ- 21.9 עד 31.1
מוזיאון ישראל, שדרות רופין 11 הקריה, ירושלים
פרטים נוספים באתר התערוכה

המלצת הלוקאלז – פריז

'Gina, mon cœur', תערוכת יחיד של דור גז

אנחנו תמיד שמחים על רגעים של גאווה ישראלית בחו"ל ופה מדובר בגאווה כפולה – גם גלריה ישראלית מצליחה עם סניף בפריז וגם תערוכה של אמן ישראלי. לא בטוח שהוא יאהב את ההגדרה, אבל דור גז מייצג במידת מה את השילוב, שנדמה לעתים בלתי אפשרי, של החיים פה. הביוגרפיה המשפחתית שלו משלבת יהודים ופלסטינים, הגירה ושורשיות, פליטוּת ותקומה לאומית. את כל אלה הוא שוזר לתוך אומנותו בצורה רגישה ועדינה שמצליחה להיות ישירה בלי להכות עם פטיש בראש.

התערוכה מוצגת בסניף גלריה דביר בפריז עד 14.10, בכתובת: Dvir / Paris, 13 rue des Arquebusiers, Paris, 75003

שעות פעילות: שלישי-חמישי: 11:00-19:00, שישי-שבת: 12:00-19:00
פרטים נוספים באתר התערוכה

דוד טרטקובר, מתוך תערוכה במוזיאון ישראל, ירושלים

זכרון מופשט. המלצות הסופ"ש 13-15.7

כתיבת תגובה

זכרון הוא אף פעם לא דבר אחד – הוא תמיד משתנה על פי נקודת המבט, על פי הזמן שעבר ועל פי הסיפור שאנחנו מספרים. זכרון הוא גם תמיד מטושטש במידת מה, לא משנה כמה טוב הזכרון שלנו, הוא תמיד נותר גמיש ונתון לשינויים. תערוכות השבוע מבקשות להשתמש בזכרון כמו חומר גלם – ליצור ולעצב ממנו סיפורים וזוויות חדשות.

בחלל החדש של גלריה זומר בקריית המלאכה מסמנת נרדין סרוג'י עקבות של בית; בגלריה חנינא מלקט עירן ששון שאריות מסביבת הסטודיו שלו ויוצר מהן פיסול פיוטי; בעמק חפר נפתח מרכז תרבות ואמנות חדש. ופעילות הלוקאלז שלנו מתרחבת לעיר אירופאית חדשה עם סיור חדש באחד המוזיאונים החשובים בעולם!

שיהיה סופ"ש של זכרונות טובים,
שני ורנר וצוות Talking Art

עירן ששון, מתוך תערוכת יחיד, גלריה חנינא, תל אביב

'עשיתי כך ולא עשיתי כך', תערוכת יחיד של נרדין סרוג׳י

בחלל הגלריה החדש והמשופץ של גלריה זומר בקריית המלאכה נרדין סרוג'י מסמנת בית. לבנות בית ולסמן בית אלה שני דברים שונים מאוד – האחד ממשי, עשוי לבנים ובטון ואפשר לחיות בתוכו בבטחון ואילו השני ערטילאי, עשוי בעיקר מזכרון וחלום והוא בעיקר מדגיש את מה שאינו ואולי היה ואבד. בתוך חלל הגלריה מציבה סרוג'י פרגמנטים של בית – דלת, חלון, שולחן ומעטרת אותם ברקמה פלסטינית מסורתית. מה שנוצר הוא מיצב שלא מנסה להיות בית ממשי, אלא מבקש לדבר על מהותו של בית – מה זה אומר שיש לך ומה זה אומר שאין לך – ועושה זאת בדרך עדינה אך עוצמתית. תערוכתה של סרוג'י היא הראשונה בחלל החדש של זומר אחרי שעבר שיפוץ מאסיבי וכעת ניתן לומר שהגלריה החשובה הזו חזרה ובגדול ועושה זאת הישר אל מרכז העניינים של קריית המלאכה. כיף!

אירוע פתיחה: יום חמישי, 13.7, 20:00, גלריה זומר, התנופה ,6 קומה ,4 תל אביב. אירוע פייסבוק

'טורף שקט', עירן ששון. אוצרת: הדסה כהן

כשיוצאים לטיול בטבע פעמים רבות אנחנו מוצאים איזה ענף יפה או אבן מעניינת ואוספים אותם כדי לקבל השראה. אם אנחנו טיפוסים יצירתיים אולי נשתמש באלמנטים האלה ליצירה שתכניס לנו את הטבע הביתה. אבל מה קורה כאשר הסטודיו ממוקם בדרום תל אביב, איזור שהטבע הוא לא הצד החזק שלו בלשון המעטה? עירן ששון יוצא מהסטודיו ללקט ואוסף את מה שגדל בסביבתו הטבעית – כלומר שיירים של תעשייה זעירה, בתי מלאכה וחנויות. חומרים שיועדו להיות רהיטים, גופי תאורה או מכונות והושלכו. ששון אוסף אותם, מנקה וממיין אותם ובונה מהם אובייקטים שמתייחסים לחומר ממנו הם עשויים, אבל לוקחים אותו למקומות אחרים לגמרי. בצורה אינטואיטיבית ובהקשבה לחומר ששון מטמיר את מה שהושלך לאשפה לפסלים עדינים ופיוטיים שמשאירים את הצופה להרהר על מה שנותר מאחור בתהליכי היצור של תרבות הצריכה.

אירוע פתיחה: יום חמישי, 13.7, 20:00, גלריה חנינא, שביל המרץ 5, תל אביב. אירוע פייסבוק

אנחנו נבקר בתערוכה המסקרנת הזו בסיור החדש שלנו 'אני טבע' ב-28.7. הצטרפו אלינו! פרטים והרשמה בקישור

'שמורה', תערוכה זוגית של אור דגן ועמליה שם טוב והשקת מרכז תרבות חדש.

השקה של מרכז תרבות ואמנות חדש היא תמיד בשורה משמחת, בוודאי באיזור שאינו עמוס בכאלה כמו עמק חפר (לא שכחנו אותך, גלריה זוזו). כשחושבים על זה, עמק חפר הוא אידיאלי לפרויקטים שכאלה, עם עשרות של מבנים עתיקים שכעת יושבים ללא שימוש, או שנעשה בהם שימוש בלתי יצירתי בעליל. מה יותר טוב מאשר להשיב עטרה ליושנה ולהחזיר את המבנים האלה להדרם הישן ולתת להם שימוש ציבורי אמנותי. בדיוק את זה עשו עם הבניין היפהפה של "בית הראשונים" במושב ביתן אהרון שהתחיל את דרכו כבית חווה ערבי במאה ה-19, נרכש על ידי הקק"ל בשנות השלושים ומאז עבר גלגולים רבים. כעת, לאחר שיפוץ מקיף בשיתוף הקהילה, נפתח המתחם מחדש כמרכז אמנות מרשים הכולל סדנת הדפס, תוכנית רזידנסי, חלל תערוכות וחללי סדנאות והרצאות.כדי לחגוג את האירוע המשמח הזה יתקיים ביום חמישי אירוע השקה עם הופעות וסדנאות ופתיחת תערוכתן של צמד המעצבות אור דגן ועמליה שם טוב, בוגרות המחזור הראשון של תוכנית הרזידנסי במקום. בהצלחה!

אירוע פתיחה: יום חמישי, 13.7, 19:30, בית הראשונים, ביתן אהרון, עמק חפר. אירוע פייסבוק

עיר חדשה – סיור חדש – מוזיאון הפראדו במדריד

תגידו מזל טוב – הצטרפה עיר חדשה ללוקאלז – מדריד!

עיר חדשה צריך להתחיל חזק – ואין יותר חזק ממוזיאון הפראדו במדריד, שמאכלס את אחד מאוספי הציור החשובים ביותר בעולם.

הצטרפו אלינו לסיור במוזיאון החשוב הזה ותנו לנו לעשות לכם סדר בהיסטוריה העשירה של הציור העולמי.

פרטים והרשמה בקישור

אור דגן, מתוך תערוכה זוגית בבית הראשונים, ביתן אהרון, עמק חפר

האמנות שעשתה לי את השנה

כתיבת תגובה

שני ורנר מסכמת את 2021

התבקשתי על ידי אלעד, מנהל התוכן של Talking Art וידידי היקר, לכתוב סיכום לשנת 2021. איך אפשר לעשות סיכום לשנה שכל הגדרות הזמן שבה היו נזילות כל כך? מרגיש לי שהשנתיים האחרונות הן בועת זמן אחת, האירועים התגבשו להם יחד למעין בליל שאין לו היררכיה פנימית, ולא התחלה או סוף.
כניסת הקורונה לחיינו היתה ועודנה אירוע משמעותי ומאתגר שטרף את כל חוקי המשחק; ובכל זאת כשאני מסתכלת אחורה על השנה האחרונה אני נרגשת וגאה כל פעם מחדש מכמות הפעילות שהצלחנו לייצר למרות הכל. שמונה קבוצות מלאות של התכנית השנתית, ארבעה נופשונים של יומיים שיצאו לאזורים שונים בארץ, עשרות סיורים פרטיים וסיורים פתוחים לקהל, שיתופי הפעולה השנתיים שלנו עם שבוע האיור ועם עיריית תל אביב בסיורי "אוהבים אמנות", שני מדריכים חדשים, מיתוג מחדש, חציית גבולות חשיפה ברשתות החברתיות שלנו, ועוד המון דברים שמתרחשים כל הזמן.
אבל הכי חשוב אלפי אנשים סיירו איתנו בשנה האחרונה, ראו אמנות ישראלית משובחת, פגשו אמנים, אוצרים ואנשי רוח, ודיברו אמנות איתנו בכל הזדמנות. זה ממש לא מובן מאליו שגם בימים טרופים אלה, אתם ממשיכים להצביע ברגליים. הבחירה שלכם באמנות היא התגשמות החזון שלי, ואני אנצל את הפלטפורמה הזו שניתנה לי בשביל לומר לכם – האורחים הנלהבים בסיורים, העוקבים ברשתות החברתיות, החברים בקבוצות הוואטסאפ – תודה.
וכעת לבחירות שלי, האמנות שעשתה לי את השנה. בעבודה כמו שלי, אני נחשפת כל הזמן לאמנות ואמנים חדשים שלא הכרתי. השנה – אולי גם בהשפעת הקורונה (ועל כך אתן את הדעת בפעם אחרת) הכרתי הרבה מאוד אמנים ואמניות צעירים ומעניינים, ואת הבחירות שלי הפעם אקדיש להם. אם כן, קבלו אותם – ארבעה אמנים צעירים שעשו לי את השנה.

דימוי עבודה של גיא און- מתוך התערוכה מסיבת תחפושות

מריה סאלאח מחמיד

את מריה פגשתי במסגרת הנופשון שערכנו לצפון באוקטובר האחרון, בו אירחה אותנו ברוחב לב ובנדיבות בסטודיו שלה בעין מאהל. מובן שהכרתי את עבודותיה קודם, אבל המפגש האישי הפך אותה למיוחדת עוד יותר בעיניי. מריה מייצרת ציורים גדולי ממדים עשויים בפחם בעיקר, כיוון שהיא מציירת על הרצפה המצע הופך למעין שטיח והגוף כולו הופך למכחול. בנחישות, עמלנות והרבה עוצמה היא מביאה אל הנייר או הבד את עולמה הפרטי – על מורכבויותיו העדינות, אשר מקבל משמעות ורובד נוספים במפגש עם החומר והטכניקה העוצמתיים.

עמוד האינסטגרם של מריה עוד על מריה באתר של ארטפורט 

שני אביבי

שני אביבי היא דוגמה עכשווית למה שאפשר לקרוא לו "כוכב עולה". שני התארחה בסיור של התכנית השנתית "איך לומדים אמנות" בקמפוס סמינר הקיבוצים ובהובלת יאיר ברק. בפרזנטציה קצרה יחסית הצליחה שני להעביר לנו מעט מעולמה היצירתי, ומהעיסוק שלה בנשיות וגבריות ובנרטיבים הכרוכים בשני המושגים האלה. כך למשל יצרה עבודת פרפורמנס מצולמת בה היא מתגוררת בתוך טנק נטוש – אישה שכובשת כלי כיבוש, מרחב נשי בתוך עולם גברי. בעבודה אחרת היא יושבת מול אביה והם מתבוננים זה בעיני זו – בדומה למיצג המפורסם של מרינה אברמוביץ'. העבודות של שני נשענות על עולם דימויים ונרטיבים מיושן, ומצליחות להפיח בו חיים חדשים, רעננים ורלוונטיים עדיין.

עמוד האינסטגרם של שני האתר של שני

מיכאל ליאני מתוך פרוייקט האהבה הלהטבקית שלו

גיא און

כשנפתחה תערוכת היחיד של גיא און בגלריה רוזנפלד מוקדם יותר השנה, השוויתי את היצירה שלו לסרט "העור בו אני חי" של אלמודובר, כי משהו ביצירה שלו מזכיר את הניחוח האלמודוברי – בין אפלה ליופי מושלם. בראש ובראשונה, און עוסק בצילום – אבל הוא מעוות אותו ומשתמש בו בדרכים חדשות, מקלף שכבות מהתצלום המודפס, מקמט, מדביק על גוף אחר ומצלם שוב. הדימויים הסופיים ניחנים באותו בלבול מגדרי שדובר בו, אברי המין מתחלפים, הגוף מתפצל, זה סקסי ודוחה בו זמנית.
און הוא אמן שובב, צעיר ומסקרן, הוא מעז לגעת בדרכים חכמות מאוד בנושאים הכי קמאיים שבמשך שנים רבות היו מודחקים בנפש האדם. בתקופה האחרונה הם צפים אל פני השטח ואון מתחבר לרוח העכשווית הזו. הבחירה שלו בצילום דווקא היא גם לא מפתיעה בהקשר זה שבין מציאות ובדיה, וביחס לתקופה שבה צילום הוא המדיום הכי רלוונטי שיש.
דרך אגב – גיא אירח אותנו במסגרת הסיור שלנו ביפו, ועשה לנו הדגמה חיה של תהליך העתקת הדימויים שלו על הגוף – זה היה מדהים!

עמוד האינסטגרם של גיא האתר של גיא און

מריה סאלח מחמיד מארחת אותנו בסטודיו שלה

מיכאל ליאני
איך נהניתי להדריך בתערוכה "הכלכלול" של מיכאל ליאני שהוצגה במוזיאון הרצליה. העבודות של ליאני תמיד התאפיינו בהומור, ססגוניות ואפילו קיטש, ובתערוכה הזו הוא לקח את הכל צעד אחד קדימה, אל השיא – כיאה לחווית התיירות באילת שהיתה נושא התערוכה. ליאני הוא אמן רב תחומי, ובתערוכה שלו שולבו עבודות וידאו, צילום, מיצב וסוג של פיסול. זכורה במיוחד עבודת הוידאו "אילת ממי" שהתבססה על סגנון מוקמונטרי ותיארה חווית נופש באילת בסגנון הכל כלול.
ליאני הצליח לפרוט על נימי הנוסטלגיה ובה בעת להיות ביקורתי ומדוייק בכך שחשף את האשליה, החומרנות והריקנות שמתקיימות בנהייה שלנו אחר חופשה חלומית, ובעצם בחיים העכשווים באופן כללי.
עמוד האינסטגרם של מיכאל ליאני האתר של מיכאל

לסיכום, זו הייתה שנה מוצלחת למרות הכל. התחלתי את הכתיבה שלי במחשבה על תקופה שאין בה עוגני זמן ואין לה תחושה של התחלה וסוף. עם זאת, המחשבה על אמנים צעירים שמצליחים דווקא בתקופה הזו לנסח לעצמם קול ייחודי, פורץ דרך בתוך עולם שחוק, היא מחשבה מעודדת ומחזקת.
איזה כיף
אני מאחלת לכולנו שנה חדשה, טובה, שגרתית, וגם ברוכה בעשייה יצירתית בועטת. שלא יצנזרו אותנו, שלא יעצרו אותנו, וששדה האמנות הישראלי ימשיך לפרוח ולשגשג – למרות כל הקשיים.
שלכם,

שני.

שני אביבי, מתוך עבודתה 'בדרכה'

מכירת קיץ 2021 אמנות ישראלית לבית

כתיבת תגובה

גלריה אלמסן וTalking Art- שמחים לבשר על שיתוף פעולה ומכירת אמנות קייצית ומרעננת.
עשרות יצירות של אמני הגלריה ואמנים אורחים במגוון מדיומים וטכניקות.
ציור, הדפס, תחריט, פיסול וצילום של אמנים ישראלים מהשורה הראשונה והכל במחירים נוחים.

לקראת החגים ובכלל, בואו להתחדש באמנות ישראלית מקורית ולהתרענן איתנו על כוס בירה צוננת.
המכירה תתקיים בשלוחה אלמסן הרכבת שברחוב הרכבת 4, תל אביב, בין התאריכים: 5-7.8

שעות הפתיחה:
יום חמישי 17 – 22
יום שישי 10 – 16
יום שבת 17 – 22

האמנים המציגים: אלימה, יאנה אר, שי אריק, מירב שין בן אלון, טלי בן בסט, אסנת בן דב, מיכה בר-עם, דרורה דומיני, אלמה מיה הדס, עדי ויצמן, שאדי טואפרה, מיכל סופיה טוביאס, אביטל כנעני, אורי כרמלי, נטע לאופר, ארנסטו לוי, אנה מירקין, מרגלית מנור, שחר סיון, פנחס עזרא, פנחס עשת, אורית פורת, רוני פקר, יאיר פרץ ורני ששון.

מחכים לראותכם,
יניב לכמן
שני ורנר

יצירה בעין הסערה. ראיון עם מיכל סופיה טוביאס

כתיבת תגובה

האמנית (והמדריכה המהוללת שלנו!) מיכל סופיה טוביאס ניצבה בפני אתגר לפתח טקטיקות וטכניקות יצירה חדשות בשל מגבלות הקורונה והקושי להשיג את חומרי היצירה הרגילים שלה. מעבר לכך, לאחרונה הציגה מיצב צילומי בו השתמשה בדימויים מתערוכה קודמת, באופן כזה שהדמויות המצולמות נראות כאילו הן חופרות מנהרה אל תוך תאטרון נגה הסגור. החזרה לעבודה ההיא "עתות קריסה" נראתה רלוונטית מתמיד. 

ראיון עם שני ורנר

היי מיכל, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?

תקופה מורכבת אבל מלאה בלימוד, כך שהתחושה מאד מעורבת. משהו ביחסים של פנים וחוץ קיבל מבחינתי תפנית מאד מעניינת בעקבות התקופה הזאת ואני מקווה שאחרי שזאת תעבור (ובאמת שכבר תעבור!) אדע לשמור על איכויות מסוימות שהיא אפשרה לי.

ספרי לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?

אז באותה הרוח של התשובה הראשונה, אני מרגישה שהקורונה נתנה לעשייה שלי מתנה שלא הייתי מאפשרת אותה לעצמי בכל רגע נתון אחר. בתקופת הסגר הראשון, כשעוד לא היה ברור אם ואיך מלמדים בזום וכשכמובן כל סיורי האמנות שלנו הוקפאו – כל הפרנסה שלי עצרה מלכת. היה בזה משהו מאיים ומפחיד אך יחד עם זאת הפיתוי של ללכת כל יום לסטודיו ולהיות שם מבוקר עד ליל היה חזק יותר מכל הפחדים, ובפעם הראשונה בחיי מימשתי את הפנטזיה הכי גדולה שלי כאמנית ופשוט הייתי כל היום בסטודיו. העצירה המוחלטת של החיים אפשרה לי להתכנס פנימה ולחקור את מה שמעניין אותי ברמה הכי טוטאלית ועמוקה שיש, וממש כמו בריטריט שהיתי עם עצמי ועם החומרים עד שיצא עשן לבן בצורת סדרת מונופרינטים (הדפסים חד פעמים) חדשה שמבחינתי מאחדת תחתיה את כל מה שמעסיק אותי היום. האפשרות לפצח ולגלות טכניקות נוספות בתוך העשייה שלי קשורה מאד גם בשקט שהקורונה יצרה ברעשי הרקע של החיים אבל גם במגבלה שהייתה בזמנו ברכישת ציוד וחומרים. גם אם חשבתי לעצמי שאני צריכה חומר אחר או שחסר לי ציוד, זה היה מצב שהייתי צריכה לעבוד איתו. כמו שקורה לעיתים קרובות, ולא רק באמנות, דווקא המגבלה היא זו שמזקקת ומכריחה להתעמת עם הפער שבין מה דבר באמת צריך כדי להתקיים לבין מה אני חושבת שהוא זקוק לו. כמובן שלא הכל היה קל ופשוט כל הזמן אבל בסופו של דבר אני מרגישה הכרת תודה על תקופה שברור שלרגעים עוד אתגעגע אליה.

מיכל סופיה טוביאס, אמא סלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

לאחרונה השתתפת באירוע "מרימים את השאלטר" בשכונת נגה. הצגת שם מיצב צילומי שונה מהפעולה הפיסולית המוכרת שלך. תוכלי לספר לנו על המעבר מפיסול לצילום או על הקשר ביניהם?

האירוע של ״מרימים את השאלטר״ ביוזמת עיריית תל אביב-יפו ובאוצרותה של מיטל מנור, היה הזדמנות מפתיעה ולא צפויה בכלל לחזור למדיום של הצילום ממקום אחר. היחסים שלי עם צילום בעצם קדמו ליחסים שלי עם הפיסול. לפני התואר השני שלי בבצלאל למדתי במחלקה לצילום במוסררה ובמשך כמה שנים טובות עסקתי רק בצילום. בזמנו אפילו צילמתי רק עם מצלמת פורמט בינוני (7×6) אנלוגית ושתי תערוכות היחיד הראשונות שלי היו צילומיות. באיזשהו שלב הרגשתי שמיציתי. לא יכולתי להמשיך להיות כל כך פסיבית ביחס למה שאני עושה ובמקום להתבונן בשקט בחורים בקירות ואז לצלם אותם, התחלתי לבנות את הקירות בעצמי ולפסל בתוכם חורים. אחר כך הצטרפו גם האנשים והרקדניות.

בכל אופן, אם נחזור להצבה הצילומית בנגה – אני מרגישה שזה עוד סיבוב בתוך צורת האינסוף. כשמיטל מנור האוצרת פנתה אלי לא הבנתי איך הפסלים הגדולים שלי יכולים להתאים לסיטואציה של ערב אחד. אבל מהר מאד הבנתי שזו בעצם הזמנה למחשבה משחקית יותר, הזדמנות לשבור את מה שאני כבר מכירה. בהסתובבות בשכונה מיד קלטתי את הקופות הנעולות של תיאטרון גשר והיה לי חשוב להפנות זרקור למצב של התרבות, לקריסה שלה באם המדינה לא תגיש לה עזרה. תיאטראות ומוסדות תרבות נעולים כבר כמעט שנה ורציתי שבפעולה מדומיינת גופים יחפרו מנהרה ויכבשו בחזרה את מה שגם חשוב. סטייל המהפכה הצרפתית.

הבחירה להציב שם דווקא את הדימויים של האנשים בתוך הפסל שלי קיר מס. 2 (עתות קריסה) הייתה נראית לי הכי טבעי. גם בגלל הפורמט והאדריכלות של הקופות הנעולות של תיאטרון גשר אך גם ובעיקר בגלל התוכן של העבודה שהיה נראה לי משותף. הפסל שהצגתי באוסף קופפרמן ב-2018 הוא מחווה פיסולית וגופנית לרישום של משה קופפרמן שעסק בקריסה. קריסה של הגוף, של תרבות, של הדמוקרטיה. או איך שקופפרמן אמר: "נשאלתי: הכל קורֵס תחתיו? הכל מתמוטט? לא. לא הכל ולא בכל מקום. אבל הרבה. מספיק כדי שה'קריסה' תצוין כמאפיינת את הזמן הזה. כזאת תחושתי".

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?

בגלגול הזה יוצא שאני תמיד מתגעגעת לחלל הרואה של ג׳יימס טורל שנמצא בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל. יש לי ממש כיסופים אליו. כירושלמית לשעבר החלל הרואה היא עבודה שגדלתי בתוכה. כיס צידי בציר הזמן והמרחב בו אפשר להתרווח מול השמיים והאינסוף מבלי להיבהל. יש בעבודה הזאת של טורל יחסים מאוזנים בין הגוף האנושי לכוחות האדירים של הטבע. נכון שזה ממש כאן וקרוב ולא הלכתי רחוק, אבל זה מה שמבליט את הקושי של התקופה הזאת. בסופו של דבר אני חושבת שאני בעיקר חולמת ומתגעגעת לחופש התנועה שלנו כמו החופש והזכות להתפרנס בכבוד. אבל זאת כבר תשובה לשאלה אחרת.

איזו יצירת אמנות מפורסמת מתאימה למצב?

אחד מהתאים של אבשלום. מלונית קורונה לאדם אחד.

האתר של מיכל סופיה טוביאס בקישור

מיכל סופיה טוביאס, איילה בסלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

יצירה בעין הסערה. ראיון עם אורי גרשוני

כתיבת תגובה

הרבה תהפוכות עברו על אורי גרשוני בשנה האחרונה, מתערוכת יחיד שנפתחה ונסגרה בין הסגרים, מות אימו (ביאנקה אשל-גרשוני), מעבר להוראה מקוונת והזמן המשותף עם בנו בבית. בתוך המצב המוזר הזה שסחף את כולנו ובתוספת האובדנים האישיים, היצירה שלו ממשיכה ומתפתחת. כעת הוא עובד על שתי סדרות עבודות חדשות שנעשות בשיתוף עם בנו, ולאחרונה השיק גם בלוג חדש שעוסק בבידוד, בדידות ולבדות.
ראיון עם שני ורנר

מאה ימים של בדידות

היי אורי, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?
תחושות מעורבות, שנה בהחלט לא פשוטה בשבילי. חוויתי בשנה הזו כמה אובדנים ברמה הפרטית, והמצב מסביב בהחלט לא תרם להרגשה הכללית. עם כל זה, ולמרות הכל, אני מוצא גם רגעים של יופי, ואפשרויות שנפתחות להתבוננות מחודשת על עצמך, סביבתך והעולם.

ספר לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?
מיד בתום הסגר הראשון הצגתי תערוכת יחיד בגלריה שלוש בשם ״הלאה-הנה״. התערוכה הייתה מוכנה להצבה בגלריה וכמה ימים לפני מועד התלייה הוחלט על סגירת הגלריות. במהלך זמן ההקפאה הזה, בתוך תקופת הסגר, אימי נפטרה. לפתע העבודות בתערוכה הציתו בי חרדה, חשתי שהאמנות הטרימה את המציאות, שלצילומים יש כח מאגי. מעשה האמנות היה נדמה לי כמו הוירוס הכי קטלני, הרגשתי צורך לשמור על מרחק וריחוק. כאמור, מיד עם תום הסגר התערוכה נפתחה, הצלחתי לפתח נוגדנים, להתחסן.
שתי עבודות נוספו לתערוכה בזמן ההמתנה והאבל: מעין פוטוגרמות, בטכניקה של לומן פרינט, של עלים שנשרו מעץ הפיקוס בחצר ביתה של אימי, בית ילדותי.
במשך הסגר הראשון, ביליתי ימים ארוכים בבית עם בני חליל. אנחנו גרים בקומה אחרונה בבניין שלנו, מתחת לגג המשותף. הגג הפך למקום מפלט ובילוי שלנו, העברנו בו שעות ארוכות של משחק, קריאה, האזנה לתסכיתים והרבה אוכל, אוכל ועוד אוכל. מי שהיו לנו לחברה ופרטנרים למשחק היו היונים שעל הגג. באמצעות הדמיון הפורה של חליל, לפעמים הגג היה לספינה, אנחנו לפיראטים, והיונים היו האויבים שלנו, בפעמים אחרות הן היו בנות ברית. התחלתי לצלם את היונים, להתבונן עליהן דרך עינית המצלמה, דרך העיניים שלי, ואולי בעיקר דרך עיניו של חליל. העבודות האלו עדיין נמצאות בתהליך עבודה, אני רוצה שהיונים יהיו שותפות פעילות בתוצר הסופי, ועדיין מגשש את אופני הפעולה.
בסגר השני כבר חזרתי לסטודיו ולקחתי את חליל איתי. הימים שבילינו יחד בסטודיו (עדיין עם הרבה אוכל) הובילו לסדרת עבודות נוספת בשם ״תכנית אב״. העבודות הן פרי של שיתוף פעולה בינינו, הן מבוססות על ציורים של חליל שמתורגמים להדפסי ציאנוטייפ. עבדנו יחד כמו קולגות בכל שלבי העבודה: המחשבה על הנושא, הפיכת הציור לדימוי צילומי, ערבוב הכימיקלים עבור התמיסה הרגישה לאור, הכנת הניירות, ההדפסה בשמש והפיתוח. תהליך העבודה היה הדדי אבל עם היררכיה ברורה: חליל הוא הכח היצירתי, האמן, ואני מתפקד יותר כדפס שלו, נותן השרות.
העבודה על הסדרה הזו ממשיכה בימים אלו, בסגר מספר שלוש, אבל עם תפנית קלה – חליל החל מתעניין יותר ויותר בכתיבה, ואת הציורים מחליפות אותיות ומילים.
פסוק מספר משלי מתנגן לי בראש: ״בני תורתי אל תשכח ומצותי יצור ליבך״

אורי גרשוני וחליל בכר-גרשוני, ללא כותרת, מתוך הסדרה: תכנית אב, 2020

ראינו את הבלוג שפתחת על אמנות בימי בידוד, תוכל לספר לנו עוד עליו?
הבלוג נקרא ״המחלקה הסגורה״ (כותרת משנה: ״שיגעון בעידן התבונה״). פתחתי אותו עם תחילת השנה האזרחית 2021. בעצם הוא הוקם עבור הסטודנטים שלי במחלקות לצילום בבצלאל ובויצ״ו חיפה. אחרי שכבר שבתי ללמד פרונטאלית בתום הסגר השני, שוב נסגרו המחלקות וחזרתי ללמד בזום. בתוך ההזיה הזו, ומתוך תחושת אובדן המציאות, רציתי להפוך בעבור הסטודנטים ובעבורי את השגעון ל׳משגע׳. התחלתי להעלות לבלוג תכנים בהקשר למצב הקיומי שלנו בקונטקסט העכשווי, חומרים שעניינם בידוד/בדידות, סגר/סגירות וכ״ו. הבלוג כולל סרטים עלילתיים ודוקומנטרים, עבודות אמנות בפורמט וידאו, תיעוד של מיצגים, מוזיקה וספרות. הפצתי לינק לבלוג גם לכמה חברים קרובים ובהמשך גם לחברי הפייסבוק שלי.
התגובות היו נלהבות, אנשים מצאו בבלוג עניין ואולי אף נחמה. המוטיבציה הגלויה של הבלוג הייתה להעשיר את הסטודנטים, למלא את הריק בתוכן. אבל למעשה רציתי להזכיר ולהדהד להם ולעצמי את החשיבות והעוצמה של היות לבד ואף בודד. הרבה פעמים אני מנסה ל״צייר״ לסטודנטים את היום שאחרי הלימודים, איך נראית חווית יצירה בלי כל רעשי הרקע, בלי חברים לספסל הלימודים, בלי משימות, בלי משובים תמידיים. לפעמים, כשסטודנטים מתלונננים ומקטרים, אני אומר להם שהם לא מבינים כמה טוב להם, שעכשיו הם בגן עדן, אבל אולי גן העדן האמיתי הוא דווקא בשקט שאחרי, בלבד, בבדידות (בלי הזולת שסארטר כבר הגדיר כגיהנום).
פיקאסו אמר ש״ללא בדידות רבה שום עבודה רצינית אינה אפשרית״, אני מאמין בזה. לאמן (ואולי בעצם לכולם) לעתים החברה הטובה ביותר היא בדידות. בבדידות יש כאב אבל גם יכולת להקשיב לפעמי הלב, לשמוע את החרדה אבל גם את ההתרגשות. להיות לבד זו הזדמנות מצוינת להכיר (לפעמים לאהוב ולפעמים לתעב) את עצמך.

מה דעתך, אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?
בוחר לא לבחור, לא בזה ולא בזה. האמנות היא מעשה הכרחי וחיוני (ביחוד ליוצר) בכל הימים, ואולי אף יותר בימים אלו, אבל לא כתגובה למצב ולא כבריחה ממנו.

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?
עכשיו כשאת שואלת, פתאום זה קצת עצוב לי כשמתחוור לי שאין ממש מקום כזה שאני מתגעגע אליו. אני מתגעגע יותר לראות סרט בבית קולנוע למשל. אבל בהחלט הייתי שמח על האפשרות לטוס ולבקר שוב במוזיאון מאורטיסהאוס בהאג, הולנד. המוזיאון שוכן במבנה מהמאה ה 17 שהיה אחוזת מגורים והוא משמר את אווירת הבית, כולל טפטים ירוקים על הקירות, וילונות כבדים וציורי תקרה. שם אפשר לשבת על ספה ולהתבונן ארוכות בדיוקן עצמי של רמברנדט מתבונן בך בחזרה.

איזו יצירת אמנות מפורסמת מתאימה למצב?
אני בוחר בתצלום שהוא גם הנגטיב הראשון בהסטוריה של הצילום, שצולם ב 1835 על ידי ממציא הצילום באנגליה וויליאם הנרי פוקס טלבוט. בתצלום נראים החלונות המסורגים בבית האחוזה המשפחתית בכפר לייקוק. המבט הוא מתוך הבית, מבפנים אל החוץ. בניגודיות הגבוהה של התצלום, איכות שהיא תוצאה של התהליך הפרימיטיבי שהיה עדיין בחיתוליו, פנים הבית מתכסה באפלה שחורה ואילו החוץ ׳נשרף׳ אל הלובן המסמא מעודף של אור. כל שנותר הם מסגרת וסורגי החלון, גריד שכולא אותנו במרחב הלימינאלי בין חוץ ופנים, בין ממשות ודימוי. בהקשר לרמברנדט שהזכרתי זה עתה, טלבוט
כותב באחד המכתבים לידידו סר ג׳והן הרשל (המדען ומי שטבע את המונח photography) על נסיונותיו הראשונים בצילום: ״גיליתי שתמונות הקמרה מועברות בצורה יפה מאוד, ולתוצאה אפקט רמברנדטי בסך הכל״.

אורי גרשוני ,ללא כותרת, מתוך: הלאה-הנה, 2020

יצירה בעין הסערה. ראיון וירטואלי עם בעז נוי

תגובה אחת

בעיצומו של הסגר השלישי, האמנות של בעז נוי ממשיכה לפרוח, נדמה שהמצב – השינוי הרגשי, החברתי ובסופו של דבר גם הויזואלי השפיעו עליו דווקא לטובה. כמעט בכל יום הוא מפרסם דימוי של ציור חדש ברשתות החברתיות וממשיך לרתק את הצופים בבית. תפסנו אותו לראיון קצר על הימים המוזרים האלה ועל היצירה בתוך כך.
יצירה בעין הסערה, פרק ב'. ראיון עם שני ורנר

היי בעז, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?

היי, בלי עין הרע שלומי באופן מפתיע טוב. רעידת האדמה הזאת בחוץ עושה לי ריסט בהרבה מובנים, גורמת לי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, שזה חשוב, ומכריחה אותי לאלתר, להגיב ולפעול –כמו בתהליך של ציור בעצם.

ספר לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?

באמנות וביצירה הקורונה מיטיבה איתי. הציור מציל ומגן עלי מרע גם בימים כתיקונם, וכשיש 'סכנה' בחוץ – אדרבה. הפעולה בסטודיו הופכת חדה ואנרגטית, אין זמן לבזבז. כל יציאה לרחוב או גיחה לעיר (ירושלים חיפה או תל אביב) הופכת להיות חד פעמית ודחופה. המרחב העירוני שמפעיל ומרגש אותי פתאום התפנה מרעשי רקע והסחות דעת ואני מרגיש שאני חווה אותו במלואו. מקומות שהם בשבילי אבני דרך פתאום נוכחים מולי חשופים. אמנם אני ממש מתגעגע לבתי קפה, למסעדות ולחיי רחוב אבל החרדה הקלה שמזדחלת לרחובות בימים האלה, וההרגשה שאלה ימים שלא יחזרו – עושה לי בציור טוב.

בעז נוי, פנטום, 2020

אתה נוהג לפרסם את העבודות החדשות ברשתות החברתיות, הקצב שלך מסחרר! תוכל לספר קצת על ההשראה ליצירה?

לרשת החברתית אני מתייחס כמו אל סטודיו פתוח, ולא כמו אל מוזיאון מאופק וסטרילי. משתף במה שעובר עלי – אז כשהעבודה שלי רלוונטית, וכרוכה בחיים ובמציאות מסביבי, גם ה'קהל' שלי ברשתות החברתיות מרגיש וחווה לרגע דרכי את העולם. לא רק בישראל. וזה מאד מספק. זה נותן תחושה שכולנו אחד, וזה משהו שמאד רלוונטי בעולם מדבק של קורונה.

מה דעתך, אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?

בחווייה שלי אמנות היא אף פעם לא אסקפיזם. היא דרך חיים וה"מצב" הוא חלק ממני, לכן אני לא מגיב אליו – אני הוא.

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?

סגירת מוסדות האמנות שרירותית ואומללה. מאד פוגעת. אלה בתי התפילה של התרבות. ואלה ימים אדירים לפגוש באמנות ולחוות אותה לעומקה. מוזיאונים היו יכולים לארח יצירה מקומית ולפרוח בעת הזאת – להציע סוג של נחמה ושיקוף של תקופה מבלי לפגוע באף אחד. הרי ממילא כולם מרוחקים ומבודדים ולא נוגעים בכלום (באופן פיזי) כשחווים אמנות.
הכי אני מתגעגע למוזיאון ישראל – תמיד היה ותמיד יהיה בית חזק עם יסודות איתנים, מקום להיעלם ולהיטען בו בכל ביקור.

האתר של בעז נוי

אתר גלריה רוזנפלד 

בעז נוי, רח' נחמני וולט, 2020

גבריאלה קליין

חזרנו, תרתי משמע. המלצות הסופ"ש 22-24.10

תגובה אחת

בתחושה של "כבר היינו פה", אנו יוצאים אט אט מהסגר ואפשר לשוב ולהמליץ לכם על אירועי אמנות מעניינים. עם זאת, אנו חייבים לנצל את הבמה הזו בשביל להביע צער, תרעומת ואפילו עלבון על כך שמוסדות עולם התרבות הם האחרונים שנפתחים. ההיגיון שמאחורי ההחלטה הזו לחלוטין לא ברור ומעיד על חוסר הבנה בהתנהלות של מוזיאונים וגלריות, שלא לדבר על זלזול בדבר כל כך חשוב. כרגיל, עולם האמנות מנסה לעמוד מול האתגרים בעוז וישנם כמה מקומות שפותחים ועובדים, זה מעט – אבל זה גם משהו. רגע לפני ההמלצות של השבוע נזמין אתכם גם לחתום על העצומה שקוראת לפתיחת המוזיאונים, ונקווה שזה יזיז משהו – בקישור הבא

בקיבוץ בארי תפתח תערוכה (אמיתית!) לאליקו נר גאון בה ניתן לבקר בתיאום מראש בלבד; פסטיבל מנופים הירושלמי יוצא שוב לדרך והפעם בפורמט דיגיטלי, ובתוך כך הזמנה לתערוכה זוגית של בעז נוי ויואב פיש; הזמנה לשיחת זום עם האמנים גיל יפמן ודב אור נר וההיסטוריון ד״ר רן אור נר; ולסיום, אפשרות לתמוך בגלריה מאיה הנהדרת ולרכוש אמנות ישראלית במחירים טובים.

מאחלים לכולנו חזרה מהירה לשגרה אמתית,

שני ורנר וצוות Talking Art

אליקו נר גאון

אליקו נר גאון, מתוך התערוכה "רחוב הנביאים", הגלריה בקיבוץ בארי

"רחוב הנביאים" תערוכת יחיד לאליקו נר גאון. אוצרת: סופי ברזון מקאי

העבודות של נר גאון מהולות תמיד באיזו תחושה מתעתעת ומהלכת קסם. נר גאון בונה סט צילומי בתוך מבנה נטוש הממוקם בעמק יזרעאל ויוצר סצנות שיש בהן תצרף סוריאליסטי כמעט. משהו שמחבר בין היומיומי והמוכר, המקומי, הישראלי, העכשווי – לבין זמנים ותחושות אחרים, ובתוך כך משלב גם ציטוטים מתולדות האמנות. האסמבלאז' המוזר הזה יוצר תחושה צובטת ומלטפת בו זמנית. בפרוייקט החדש שלו הוא נזכר בשנות ילדותו אותן העביר בפנימייה נוצרית שהוקמה על ידי המכון הפיני לילדים יהודים בירושלים של שנות ה-50. אמנם הצילומים קצת ברורים מדי (לפחות ברמת הביצוע) לטעמנו, אבל בכל זאת יש במקבץ העבודות דבר מה מסקרן, וכאמור מכמיר לב.

החל מיום רביעי 21.10. הגלריה בקיבוץ בארי. ביקור בתיאום מראש בלבד עם זיוה ילין 0547918049 או עמרי קרן לפידות 0525013765 או במייל:  gallerybeeri@gmail.com

טעימה ויזואלית מהתערוכה בדף הפייסבוק של הגלריה בקישור

"אוחזים" תערוכה זוגית לבעז נוי ויואב פיש. אוצרת: אביטל וכסלר

זו השנה ה-12 לפסטיבל מנופים אשר הצליח בתקופה הזו להכניס דופק חדש לעולם התרבות והאמנות הירושלמי. השנה, כמו רבים וטובים, גם הפסטיבל עובר למתכונת וירטואלית ולצד התערוכות שיעמדו שוממות במבנים עצמם ניתן יהיה לבקר בהן באופן מקוון, וגם באירועי הפתיחות. תערוכה אחת מתוך הפסטיבל שממש היינו רוצים לראות במציאות היא "אוחזים", ולו רק בשל העובדה שיש אמנות שצריך לראות בעיניים בשביל לחוות אותה כראוי. כך הם ציוריו של בעז נוי – צייר אהוב עלינו במיוחד, אצלו רווית הצבעים, משיכות המכחול, גושי הצבע – הופכים לכמו שיר כשרואים אותם במציאות. עד שזה יתאפשר, מזמינים אותנו לאירוע פתיחת התערוכה בו תתקיים שיחה בין היוצרת הדוקומנטרית והכותבת הילה טימור-אשור, האמנים ואוצרת התערוכה על היום השישי לבריאת העולם דרך התבוננות בתערוכה ובתהליכי הבריאה\יצירה.

28/10 יום רביעי, בשעה 20:00 בשידור בפייסבוק לייב של גלריה ביתא ובית אורי צבי בקישור

אירוע פייסבוק של התערוכה

פינת הבונוס: תמיכה בגלריה מאיה

לפני שנתיים נפתחה בקול תרועה גלריה חדשה בקריית המלאכה. יש לציין שזה אירוע די נדיר שנפתחת בימינו גלריה חדשה בסגנון ה"אולד סקול" המוכר. גלריה שהוקמה ללא מטרות רווח ועם זאת אין לה יומרות מהפכניות, חתרניות, שיתופיות או חברתיות, רק להציג אמנות ישראלית טובה, וליצור דיאלוג בין דורי בין אמנים ותיקים ומוערכים לבין צעירים ולא מוכרים. בשנתיים האלה הצליחה הגלריה להנפיק כמה תערוכות מצוינות ולהוכיח את עצמה כראויה וחשובה בשדה המקומי. כעת, עם השינויים הכלכליים שהביאה הקורונה משיקה הגלריה  קמפיין גיוס עבור המשך הפעילות ותמיכה באמנים ישראלים בתקופה מורכבת זו. במסגרת הקמפיין מגוון רחב של עבודות של אמנים ישראלים יעלו למכירה דיגיטלית באתר הגלריה, 50% אחוז מההכנסות של מכירת היצירות יועבר ישירות לאמנים והיתרה עבור המשך קיום הגלריה. בקישור

פינת הבונוס 2: מפגש זום: האמנים גיל יפמן ודב אור נר בשיחה עם ההיסטוריון ד״ר רן אור נר

זה כבר ידוע שתכנית "ארטפורט" מספקת תכנים משובחים וערוכים בקפידה, בכל מה שהיא מפיקה – בין אם זה בחירת האמנים לתכנית, תערוכות, אירועים אמיתיים ווירטואלים. את תערוכת סיום התכנית של שנה זו מעטים הספיקו לראות בשל הסגרים, אבל מנהלי התכנית והאמנים מפיקים סדרת מפגשי און ליין עם האמנים המציגים (בוגרי התכנית). במפגש הקרוב שיחה מסקרנת במיוחד שתעסוק בנושאים שהאמן גיל יפמן עוסק בהם בשנים האחרונות – שואה, מגדר, מיניות, טראומה, פנטזיה ומציאות. דב אור נר – אמן ניצול שואה בן 93 שמשתף פעולה עם יפמן בשנים האחרונות, ובנו ד"ר רן אור נר היסטוריון החוקר מפקחות SS ששירתו באושוויץ וברגן בלזן.

חמישי, 22.10 בשעה 20:00. בקישור . אירוע פייסבוק

בעז נוי

בעז נוי, מתוך התערוכה "אוחזים", גלריה ביתא ואירוע און ליין

שמחות קטנות. המלצות הסופ"ש 21-23.5.20

כתיבת תגובה

תמונה ראשית: "ברירת מחדל", תערוכת יחיד של יואב וינפלד, הלובי מקום לאמנות, תל אביב

זוהי תקופה של הסתגלות מחדש, קשה לדבר על שגרה כשכל כך הרבה השתנה. כולנו מתרגלים לחיים קצת שונים לאור הקלות התנועה והפעילות ובצל מגבלות חדשות על חיי היום יום. עולם האמנות מתחיל לצאת מהתרדמה שנכפתה עליו ותיבת הדואר שלנו מתחילה אט אט להתמלא מחדש בהזמנות משמחות לתערוכות והמשמח מכול – גם אנחנו חזרנו לסייר! בשבועיים האחרונים התחלנו לפגוש את קבוצות התוכנית השנתית שלנו, בסוף החודש נצא לסיור פתוח אליו אתם מוזמנים מאוד להצטרף ויש לנו גם סיור לצפון ברוח הבוטיקית והמפנקת שאנחנו אוהבים כל כך.

משמח גם להתניע מחדש את מדור ההמלצות שלנו, התגעגענו. בתחילה יפורסם המדור בתדירות מצומצמת יותר, אך אנחנו מקווים שלא יחלוף זמן רב ותיבת הדואר שלנו תחזור להתפקע מהזמנות ואנחנו נוכל לחזור לשבור את הראש באיזו תערוכות לבחור להמליץ לכם. בעקבות הסגר והמגבלות איבדו תערוכות רבות את מומנטום הפתיחה שלהן או שלא התקיימה להן פתיחה בכלל ואנחנו נחרוג כאן ממנהגנו בתקופה הקרובה ונמליץ גם על תערוכות רצות ולא רק כאלה הנפתחות בזמן הקרוב.
חשוב לזכור שמגבלות משרד הבריאות על התכנסות הופכות את אירועי הפתיחה המסורתיים לבלתי אפשריים כרגע לכן כל גלריה בחרה בדרך שונה לפתוח תערוכה ולשמור על בריאות הקהל – חלק מהגלריות מבקשות מהקהל להרשם לשעה מסוימת בהם יגיעו לפתיחה, חלק פרסו את הפתיחה על פני כמה ימים בכדי למנוע התקהלות וחלקן ויתרו בינתיים על פתיחות. רצוי לשים לב לגלריה הספציפית אליה תרצו ללכת ולדרך ההתמודדות שלה עם המצב.

שמרו על עצמכם שם בחוץ, המשיכו לצרוך אמנות תוך אחריות ועירנות לכללי הבטיחות ומקווים להתראות בקרוב.
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא ←

סיפורם של פרחי האדמוניות – הצוות שלנו מסכם את תקופת הקורונה

כתיבת תגובה

בתמונה למעלה: האדמוניות של יעל בן ארי

56 ימים עברו מאז הסיור האחרון שלנו. 56 ימים בהם נטרפו כל הקלפים על ידי הקורונה, ונאלצנו להמציא את החיים שלנו מחדש. כמו רוב תושבי המדינה והעולם, גם אנחנו התאמנו את עצמנו למציאות החדשה וחיכינו שהכול יגמר ונחזור לשגרה. הסיורים, ההוראה, מפגשים יצירתיים, מפגשים עם קהל, ביקורי סטודיו, אירוח תיירים מחו"ל ובשביל חלקנו גם היצירה העצמאית שלנו כאמנים – כולם נפסקו או השתנו מאוד. בתוך מובלעת הזמן הזו, כל אחד מאיתנו חווה את החיים אחרת, וכעת עם חזרה מסתמנת לשגרה אנו משתפים אתכם בתמונה אחת שמסמנת עבורנו את תקופת הקורונה.

שלכם, ומחכים כבר להתראות בסיורים
שני ורנר וצוות Talking Art: יעל, אלעד, לירון, מיכל, יונתן ודויד.

להמשיך לקרוא ←