מאז השבעה באוקטובר ידענו כל כך הרבה כאב. בעת כתיבת שורות אלו אנחנו מתבשרים על מותם של עוד חטופים בשבי החמאס. ביניהם חיים פרי שהקים והפעיל גלריה ומרכז אמנות במבנה היסטורי בשדות של ניר עוז – אקט כל כך מלא השראה ותקווה שהסתיים בצורה אכזרית כל כך. בתוך כל הכאב הבלתי נסבל הזה, חייבים למצוא גם יופי כדי להמשיך. תערוכות השבוע מנסות כולן להתמיר כאב לאמונה ויופי – ואנחנו איתן.
נדמה שלראות אמנות אחרי ה-7 לאוקטובר, זה כבר לא אותו הדבר, הכל נצבע באירועי היום הזה ומקבל משמעות נוספת. תערוכות השבוע מתייחסות באופן מסוים למים ולסגולות הרגשיות שלהם.
תערוכה קבוצתית בנושא הבריכה העירונית בגלריה ארטורה; תערוכת יחידה ליעל הוניג בגלריה אלפרד, מיצב סאונד המתבסס על קולו של יצחק רבין; וגם בשביל שיגרה כלשהי סיור במלון גורדון ביץ'.
בעולם שלנו נראה שיש פחות ופחות מקום למבט בוחן ולהקשבה עמוקה. למי יש זמן להתבונן ולהקשיב כשחייבים למהר ולהספיק הכל. גם באמנות יש נטיה להעדיף את הגדול, הצבעוני והבומבסטי על פני הקטן והאינטימי. תערוכות השבוע מבקשות מאיתנו סוג מבט אחר, איטי יותר, סבלני יותר, קשוב יותר ומבטיחות לתגמל אותנו בחוויה עמוקה ועוצמתית בתמורה.
בתשובה לשאלה הקבועה בדבר אמנות הפריפריה מול זו שבמרכז עולה הפעם לדיון ירושלים במלוא הפוטנציאל הסוחף שלה, שלל אירועי אמנות ותערוכות לפנינו ובראשם תערוכת "מניפסטו" במוזיאון א"י.
