יצירה טרייה. ראיון עם מעיין שחר
עונת תערוכות הבוגרים כבר בפתח ואנו שמחים לשתף בסדרת ראיונות חדשה אשר מפגישה אותנו עם הבוגרים הטריים. כיצד עברו עליהם שנות הלימודים, מה מעסיק אותם, כיצד השפיע עליהם משבר הקורונה, ועוד.
הבוגרת הטרייה הראשונה שאנו מראיינים היא מעיין שחר, שסיימה כעת את לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל.
ראיון עם שני ורנר
היי מעיין, ספרי קצת על מי את ומה את עושה
אני מעיין שחר, בת 32, גרה בקיבוץ צאלים. השנה סיימתי את לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל ופרקטיקת העבודה שלי כוללת פיסול, מיצב ורישום.
אני מחפשת אחר חומרים, חפצים שגרתיים או רגעים יומיומיים בנאליים, שאפשר להתערב בהם ולהמיר אותם למרחבים חדשים, לעיתים מעט אבסורדיים. באמצעות מנגנונים ומערכות מכאניות סגורות, אני בונה מיצבים שמתפקדים כמו מופעים חיים המתקיימים מעצמם באופן רפטטיבי ומייצרים חזרתיות חסרת תכלית.
איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים ולהגיע למעמד תערוכת הגמר?
התואר השני הוא כמו צעד אחד דחוס ומפוקס. מהיום הראשון בתכנית כבר כמעט אפשר לראות את היום האחרון ולכן הרגשתי שכל רגע הוא בעל משמעות ואין זמן מיותר לבזבז. בנוסף, התמזל מזלי ונקשרתי מאוד לחברים בתוכנית ולכמה מרצים שהיוו מקור השראה חשוב ומפרה. תחושת סוף התואר מציפה וגם מרוקנת בו זמנית. זאת תחושה שאני עדיין לא יודעת לדבר אותה.
האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
אין ספק שהשפיע על הכל. מהילוך שמיני עברתי לניוטרל בעל כורחי ולא היתה ברירה אלא להרפות ולהתמסר. העברתי את כל פרויקט הגמר מהסטודיו בתל אביב לסטודיו בצאלים ודי מהר צללתי לעבודה למרות שלגמרי לא היה ברור איך, איפה ומתי הוא יוצג. משהו בזה הרגיע אותי ואיפשר לי חופש, יכולתי להתבונן על הפרויקט, וכשהתבוננתי – הצלחתי לראות אותו הרבה יותר חד. הפרויקט עצמו לא השתנה אבל הקריאה המחודשת שלו כנראה השפיעה על קצות האצבעות שפיסלו בחומר.
צילום: דור קדמי
מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
"בשורת המקהלה" הוא פרויקט שהתחלק לשני חללי תצוגה. במקור שני החלקים היו אמורים להיות מוצגים יחד בבניין שברחוב אבעולפיה אך בעקבות משבר הקורונה הוחלף לבניין החדש ברחוב הרצל 119 ושמחה שכך היה. את החלק הראשון הצגתי בחלל צידי של קומת הכניסה, בו הצבתי זוג פסלי בד מאסיביים שהסתובבו על צירם בעזרת שני מנועים וטיימר. סגרתי את אפשרות הכניסה כך שאפשר היה לעמוד מבחוץ ולהתבונן על המסה שלהם נשזרת זו בזו. את החלק השני הצגתי בקומה השנייה של הבניין בחלל יחסית אינטימי, שם הצבתי מגדלי דליים שחורים, רדי-מייד מעורב עם פיסול, בגבהים משתנים. הדליים גדושי מים, חלקם מבעבעים וחלקם נוזלים דרך חורים קטנים ומדמים נתיב דמעות בלתי פוסק. בעזרת פיתוח מערכת סירקולציה פנימית הם פעלו במעגל סגור, כמו סוג של מזרקה. הפיסול נוצר בהשראת "גרגוילים", מרזבי מים גרוטסקיים המעטרים את מעטפת הקתדרלה הגותית, אימוגי'ם ומסכות של התיאטרון הטרגי והקומי. בנוסף, הובלת המים במערכת והטיפות שנטפו מדלי לדלי, בשילוב עם השקט שנוצר עקב מגבלות כניסת הקהל ל-10 אנשים, איפשרו לסאונד הרפטטיבי למלא את החלל.
מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
זה פרדוקס כזה. מצד אחד יש תחושה שאמנות, במיוחד בימים האלה, היא לא דבר מובן מאליו, אף אחד ושום דבר לא מחכה לי מעבר לפינה, אני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהיות מאוד כנה, ליצור יש מאין ולהרוויח את העשייה שלי כל יום מחדש. מצד שני יש קול שמבקש להרפות הכל, לעצור ולהתבונן רגע מהצד כמו אורחת. זה כמו מאבק בין אש ומים אבל אני מבינה שאני צריכה להכיל את שניהם, כל יום לקום בבוקר, לשים זרעים באדמה ולהשקות.
מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אני חושבת שתפקידה של אמנות הוא לשקף את מה שהעיניים, האוזניים, האף, הפה, המישוש, המוח והלב סופגים ומעבדים ביחס לנתון ברגע הזה. ועל כן, היא תמיד משתנה ביחס לעכשווי. היא לא תלויה בוודאות או ביציבות, גם כשחונקים אותה ומנסים להשתיק את קולה, גם כשמצמצמים בתקציבים, היא תמשיך לבעבע ולבעוט… אני חושבת שאמנים צריכים להמשיך לעשות בדיוק את מה שהם עושים ולהיות ערים ופתוחים מתמיד לפלטפורמות חדשות שהתקופה מאפשרת.
בנימה אישית, אני חווה את תקופת הקורונה כמו מאיץ חלקיקים בשילוב של חשבון נפש, לטוב ולרע. אני חושבת שהיא דוחקת אותנו לפינה ומאלצת אותנו להישיר מבט למה שהיה מגיע במוקדם או במאוחר.
האתר של מעיין שחר בקישור
צילום: דור קדמי
