אחרי תקופה ארוכה שבה עבודת הכפיים של האמן הלכה ונעלמה, אמנים ראו את עצמם בדרך כלל כמנותקים מעולם עובדי הכפיים, וקו גבול עבה וברור נמתח בין בית המלאכה לבין הסטודיו. בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה בה מלאכות היד חוזרות על זירת האמנות העכשווית – גם בשילוב של קראפט וגם בחזרה של נוכחות פיזית בתוך היצירה העכשווית.
קל להתייאש אל מול עומקם של הסדקים שמתגלים בעצם יסודות הקיום שלנו כאן. לאחת ההמלצות הקודמות קראנו "הכל כל כך פריך" והנה לפעמים נדמה שזה כבר לא פריך, אלא ממש מתפורר. אבל כמו שמזכיר לנו לאונרד כהן הגדול – לפעמים כדי שיכנס אור צריך להפער סדק. תערוכות השבוע מתבוננות בסדקים האלה, שלפעמים ממש בלתי נסבל להביט עליהם, ומנסות לשפוך לתוכם
כמו בכל שנה, גם הפעם התבקשתי על ידי אלעד, מנהל התוכן של Talking Art וידידי היקר, לכתוב סיכום לשנת 2024. איך אפשר לעשות סיכום לשנה כל כך עצובה? שנה שבה כל ההגדרות, החוקים והמשענות המוכרות חמקו מידינו ברמה הקולקטיבית והאישית גם יחד.
לפני כמה שבועות הבנתי, שבעצם את השנה האחרונה העברתי באבל. לקח לי זמן להתאושש ולהבין לאן אני מנתבת את העשייה של Talking Art ביחס לשינויים שהביא המצב החדש. איכשהו, ובכל זאת הצלחנו לעשות כמה דברים בשנה לסייר בתל אביב בונציה ובאתונה, ולפתוח את הכתנית התכנית עם 10 קבוצות, לא פחות.
אבל את סיכום השנה הזה, נקדיש דווקא לאמנים ולאמנות עצמה. בקשנו מהצוות שלנו לבחור את התערוכות והאמנים שעשו להם את השנה, ולהלן הסיכום האישי שלנו.
בהמלצות הסופ"ש שלנו אנחנו ממליצים בכל שבוע על שלוש או מקסימום ארבע תערוכות שנפתחות כל באותו סופ"ש. אין פלא אם כן שלפעמים אנחנו נאלצים לוותר על תערוכות, גם אם הן נראות ממש מבטיחות. סוף שבוע של חג נטול פתיחות חדשות הוא הזדמנות טובה לקצת השלמת פערים והמלצות על תערוכות שממש לא כדאי לפספס. בונוס – רובן מחוץ לעיר, כך שיכולות בקלות להפוך לתחנות בטיולי חול המועד.
אם יסלחו לנו על הסטריאוטיפ, הביאנלה לרישום היא אירוע אמנות ירושלמי מאוד. אם רוצים לקחת מדיום ותיק ובעל מוניטין של להיות חמור, מיושן ורציני ואז לעדכן אותו ולטעון בו רלבנטיות חדשה המתאימה לימינו אנו, כל זאת מבלי לשכוח את המסורת – אין כמו הסצינה הירושלמית כדי לעשות את זה. הנה הבחירות שלנו מהביאנלה לרישום בירושלים.
החיים שלנו נעים תמיד על הציר שבין המקום האישי – שבו אנחנו לבד עם עצמנו, לבין המקום הפוליטי, שעוד לפני שהוא קשור למפלגות, בחירות וכלכלה – הוא פשוט המקום שבו אנחנו פוגשים אחד את השני. תערוכות השבוע מצליחות לשלב בין הקטבים האלה באלגנטיות ועדינות. התוצאה היא אנושית מאוד ומעוררת הזדהות.
לא פשוט לעשות אמנות מופשטת טובה, אולי דווקא בגלל שלכאורה זה נראה כל כך קל – כאילו סתם אסופה של כתמים לא ברורים זה לצד זה. אך בדיוק בגלל זה כדי לעשות את זה טוב צריך לדייק וכשהיצירה טובה הקהל יודע זאת, גם אם הוא לא מבין עד הסוף מה הוא רואה.
