לחמם את הלב הקר

חלק מכם אולי יודעים שהתשוקה העמוקה ביותר שלי באמנות היא לצילום. אני חוקרת את המדיום הזה מזה זמן מה ולאחרונה התחלתי להתמקד בנושא של צילום ללא מצלמה. אחת האמניות האהובות עלי בתחום זה היא שוש קורמוש (2001-1948).

קורמוש נולדה בגרמניה ועלתה ארצה כשהיתה בת שנה וחצי. הוריה שרדו את מחנות ההשמדה בזמן המלחמה, ובשנים הראשונות בארץ הם חיו כפליטים ונדדו במקומות שונים בארץ עד אשר התמקמו בתל אביב. קורמוש החלה את הקריירה האמנותית שלה בגיל מאוחר יחסית, כשהיתה בת 40 ואמא לשני ילדים קטנים. לצערנו, היתה לקורמוש קריירה קצרה יחסית, בה יצרה רק ארבע סדרות של עבודות, עד מותה מסרטן בגיל 53.
בעבודותיה יצרה קורמוש צילומים ללא מצלמה בהשתמשה בטכניקות של פוטומונטאז' וקולאז', בכולן מתגלה עולם מיסטי וסוריאליסטי, עמוס ברגשות מלנכוליים, בזיכרונות ובניסיון למחיקתם.
בסדרה הראשונה שלה, עוד השתמשה קורמוש בצילום "ישיר" אך עדין יצרה סצנות בלתי אפשריות בעזרת חפצים שנמצאו בביתה. בסדרות האחרות היא השתמשה בדימויים שמצאה בקטלוגים של מכירות פומביות של ריהוט ביתי, אותם היא צילמה מחדש, שכפלה וחיברה בעודה מציירת על הקולאז'ים ויוצרת דימוי שלם חדש.
עבודותיה של קורמוש חושפות את ההיסטוריה הפרטית שלה, בהיותה בת לניצולי שואה, אך הן עוסקות גם בהיסטוריה של ישראל, בחיפוש אחר זהות, בנשיות, באמת ובבדיה. נוסף על כך, עבודותיה חושפות שימוש מקורי וחדשני (בזמנו) בצילום, והיא אחת האמניות פורצות הדרך והחשובות בהקשר של בנייה והרחבה של מדיום הצילום בארץ.
אני אוהבת את העבודות שלה. אמנם הן יכולות להראות עגמומיות למדי, אבל יש בהן רוך ורגישות שקשה למצוא בימינו, ומעל הכול הן שולחות אותי לעולם אחר, אגדי וקסום, ומחממות לי את הלב בימי החורף הקרים הללו.

Shosh Kormosh, Untitled, 1987-90

Shosh Kormosh, Untitled, 1991-93

Shosh Kormosh, Untitled, 1994-95

Shosh Kormosh, Untitled, 1996-98