בזמן סגר הקורונה (הראשון) שלומית לק יצרה לעצמה "רזידנסי מקלחת", ועברה לעבוד וליצור במקלחת הביתית שלה. זה הוביל למחשבות על ניקיון וטוהרה, במיוחד לאור ההתפתחויות של הקורונה והשפיע בסופו של דבר גם על פרוייקט הגמר שלה. כעת עם סיום הלימודים היא חולמת להמשיך ללמוד וללמד, לשלב חינוך לאמנות, יצירה עצמאית ותצוגה.
ראיון נוסף במסגרת "יצירה טרייה" סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר הטריים לאמנות.
שני ורנר

שלומית לק פורטרט עצמי בחלל התערוכה. צילום: נדב זיתוני

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
שמי שלומית לק, אני בת 26, גרה בכפר סבא ומסיימת כעת את התואר הראשון באמנות ובחינוך לאמנות במדרשה בבית ברל. במקביל, אני מלמדת (זו השנה השניה) במגמת אמנות בתיכון הדמוקרטי בקרית אונו. הקשר שבין עשייה אמנותית לבין חינוך לאמנות מעסיק אותי מאוד מתחילת התואר, וזו הסיבה שבחרתי ללמוד במדרשה, מקום שבמוצהר חושב על הסוגיה הזו לעומק.
באמנות אני פועלת לרוב בצורה של מיצבים תלויי מקום המשלבים מספר רב של מדיות– וידאו, סאונד, פיסול ופיסול קינטי, פרפורמנס, טקסט וצילום. זיהוי נקודות הממשק בין מדיומים שונים וחקר האפשרויות והמגבלות של כל מדיום מניעים אותי לפעולה. אני שואפת להמשיך ולהתרחב לעוד ועוד אפשרויות עשייה, ההתנסות בטריטוריות בלתי מוכרות הפכה כמעט לטקטיקה האמנותית שלי בשנות הלימודים לתואר.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
הגעתי למדרשה, אחרי לימודים של שנה לתואר אחר לגמרי – ספרות אנגלית ותכנות באוניברסיטת בר אילן. בתיכון למדתי במגמת אמנות והחלום שלי, אז, היה להמשיך ללימודים גבוהים בכיוון הזה. מגוון רחב של גורמים (בניהם השירות הצבאי שלי במוזיאון הפלמ"ח) גרמו לי "לסטות" מהמסלול שהיה ה"חלום" במקור, ולפנות לתואר "פרקטי", במחשבה על עצמאות ועל פרנסה. הטיעונים הפרגמטיים לא החזיקו מעמד זמן רב. במהלך קורס כתיבה יוצרת במסגרת המחלקה לספרות אנגלית הבנתי שעליי לפנות ללימודי אמנות, כי שם המרכז והמהות מבחינתי – ביצירה, והפרנסה תגיע.
בדיעבד, היה משהו בסיבוב הגדול שעשיתי בעולמות אחרים, רק כדי לחזור לעסוק באמנות כפי שחלמתי מגיל צעיר, שגרם לי להיות שלמה יותר עם הבחירה באמנות ועם ההכרה ביתרונות של התחום ובמגבלותיו.

המעמד של תערוכת הגמר הרגיש מעט תלוש בעבורי כמעט לאורך כל השנה, עם עשרות מחשבות על כל הדברים שלא הספקתי לנצל כמו שצריך במסגרת האפשרויות שיש במדרשה, ועל כל מה שעוד לא למדתי, כמה שמבחינתי עוד לא "בגרתי". ובכל זאת, בחודש האחרון של העבודה האינטנסיבית על תערוכת הגמר במדרשה, נוצרה מעין חוויה מסכמת של שקיעה טוטאלית לתוך תהליך היצירה. בלימבו שבו אין קורונה ואין עתיד, יש רק מבנים עם גגות אדומים ושדות סביב, ומספר אנשים יקרים שעובדים זה לצד זה שעות ארוכות. זו הייתה מבחינתי מעין תקופה מנותקת וקסומה – עם טעם מריר מתקתק.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בבידוד עצמו עסקתי בעיקר בהוראה של תלמידי בזום. העשייה האמנותית שלי וההתקדמות עם הפרויקט די קפאו על שמריהן.
שבוע לפני החזרה מהבידוד החלטתי לקחת שבוע ליצירה בלבד בדירה שלי, לבד. הפכתי את המקלחת בבית לסטודיו, והתרחצתי שלוש פעמים ביום כדי שיהיה לי מספיק זמן לעבוד שם – לפסל ולרשום. ה"רזידנסי מקלחת" פתח סדרה של מחשבות ופעולות אמנותיות הקשורות בעולם הרחצה. עניין הרחצה וההיגיינה צף בעקבות הקורונה. החוויה של לצאת מהבית בזמן הסגר, לחזור ומיד לגשת להתקרצף, להתנקות, להיטהר. תחושת הטומאה שבחוץ, והניקיון כפתרון האולטימטיבי לרגיעה נפשית. כל זה העסיק אותי מאוד והלך והתפתח כציר משמעותי בתוך הפרויקט שלי.
הציר השני שהלך והתגבש לצד עניין הרחצה הוא המחשבה על המקום "גני עומר" בעומר, ליד באר שבע, הדיור המוגן בו סבתא שלי גרה במשך 20 שנה. סבתא שלי נפטרה לפני שנתיים, היה לנו קשר מיוחד ועמוק, ותקופת הסגר העלתה בי את המחשבה עליה, על המגורים בדיור המוגן, על המרחק מהמשפחה. חיים במעין בידוד תמידי בתוך מערכת אוטרקית שסיפקה לה את כל השירותים שהייתה צריכה. הידיעות בחדשות על הנעשה בדיורים מוגנים ובבתי אבות בתקופת הקורונה גם כן השפיעו. הדיור המוגן של סבתא שלי הפך לעוד תמה מקבילה לעניין הרחצה, ולאורך התהליך נוצרו הקשרים בין השניים שלבסוף הובילו לכדי התערוכה הנוכחית.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?

צילום: נדב זיתוני

התערוכה שלי היא מיצב תלוי מקום המורכב מפיסול, צילום, סאונד, וידאו וטקסט. חשבתי על החלל בתערוכה כסביבת חיים, ובסביבה יש מחוות שונות, אובייקטים שונים, מראות שונים שכל אחד מהם מפעיל את הצופה בדרך אחרת, ומעורר אצלו דבר מה אחר. בתערוכה הזו חשבתי המון על חלל מעבר, חלל שהוא בין לבין – כמו תחנת רכבת או שדה תעופה. המילה מעבר הנחתה אותי בבחירות שלי.
במרכז חלל התערוכה שלי עמד דוד שמש, רדי מייד, אחד לאחד עליו התנוסס שם החברה "אידיאל", ממנה שכרתי את הדוד לתקופת התערוכה. פרט לדוד הצגתי פסל סאונד המדמה מכשיר כריזה שקיים בגני עומר, בדיור המוגן, בביתו של כל דייר. ב8 וחצי בבוקר, כל בוקר, נערכת כריזה בה מתואר סדר היום של המקום, בעברית ובאנגלית. הכריזה פולשת אל הבית בקולי קולות והיחסים בין פנים וחוץ, בין אינטימי למוסדי, סיקרנו אותי מאוד. בתערוכה נשמעה הכריזה באנגלית אותה מקריאה שרה, חברה טובה של סבתא שלי המתגוררת בדיור המוגן.
בתערוכה הוצגו גם צילום ועבודת וידאו, המבוססים על חומרי גלם שצילמתי בגני עומר בהזדמנויות שונות. פרט לכך הופיעו בתערוכה חלון פתוח לרווחה הפונה לגג רעפים, פקקי אמבטיה שחוסמים פתחי שקעים (בדיוק אותו הקוטר!), שעון שבת של דוד השמש, מחברות חישובי הוצאות של סבתא שלי, ספסל מלתחה, פרגוד חצי שקוף ושני טקסטים המהווים חלק בלתי נפרד מהתערוכה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום שלי הוא שאף פעם לא יהיה משעמם. שעמום נורא מפחיד אותי. אני מקווה שאוכל להמשיך להתנסות, למצוא אתגרים אמנותיים-חינוכיים, לפרוץ את הגבולות של עצמי, וגם שאוכל למצוא מקום מסתור במקומות מוכרים כשצריך. אני שואפת לנוע תנועה מתמדת בין אזורי הנוחות לאזורי הצמיחה. להמשיך להיות בתנועה.
ברור לי שאמשיך ללמוד, אינני יודעת עדיין באילו מסגרות אבל אני מעוניינת להעמיק את המחשבה התיאורטית שלי ולהתרחב באזורים הקשורים בכתיבה ובספרות.
חוץ מזה אני רוצה להמשיך ללמד, אני לומדת כל העת מהתלמידים שלי ואני מקווה שכך זה ימשיך. מקווה כמובן שאוכל להחזיק סטודיו ליצור בו, לפתח הרגלי עבודה שהם לא רק תלויי חלל ומקום, ולהמשיך להתפתח ולהציג.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
בתור אחת שלמדה "מקצוע" ואז פנתה לאמנות, אני מכירה מקרוב את הלבטים הרבים שיש בבחירה באמנות, ואת הרגע הזה שבו השיקול הכלכלי, של הפרנסה, הופך להיות בסדר חשיבות שני. הקורונה מבחינתי עשתה רק טוב לשאלה על ערכה של האמנות ועל משמעותה. העצירה הזו שכולנו חווינו גרמה (אני חושבת) לכל אחד מאתנו להצטמצם ליסודות הכי בסיסיים של החיים, כלומר לאמוד בדיוק מה "יש", כאשר אין מרוץ ואין פקקים ואין שגרות ואין דפוסים. פתאום הריק הזה הציב את השאלה – מה משמעותי? מה חשוב? מה אהוב? אני חושבת שעבורי כאדם שעוסק באמנות השאלות האלה כל הזמן קיימות ואני משתדלת להשאיר תמיד את היד שלי על הדופק. אני נדרשת להשאיר ערוץ פתוח וקשוב לעצמי ולסביבה שלי כדי להצליח ליצור ממקום כן. אני חושבת הרבה על הפירמידה של מאסלו, ועל היחס ההיררכי בין רוח לבין חומר- קודם כל הגשמה עצמית או קודם כל התבססות כלכלית? נדמה לי שאני מגלה לאורך זמן שהדברים שלובים זה בזה. יצא לי לחשוב המון על "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל בעקבות הקורונה. דווקא ברגעי משבר קיצוניים, דווקא שאין כסף לאמנות ולתרבות, דווקא אז החשיבות והערך של חיים רוחניים עולה בעיניי. בדיוק ברגעים שבהם אין שובע, האמנות היא לא פריבילגיה בהכרח, אז היא יכולה להיות דבר מה חשוב ביום יום, שנותן משמעות בעת צרה, שנותן תחושה של ערך בחוסר הודאות המצמית.

ערוץ הוידאו של שלומית לק בקישור

אופ. אין מילה אחרת לתאר את מה שאנחנו מרגישים. אופ, שוב חוזרים לשגרת בידוד, אופ שוב מקבלים הודעות על סגירת גלריות ומוזיאונים. אופ

אבל, כמו בפעם הקודמת, גם היום אנחנו חזקים ואופטימיים, גם היום אנחנו רוצים לתת לרוח, לתרבות, לאמנות ולחופש הפנימי – לנצח.

אם כן, השבוע אנו שולחים אליכם סיכום ביניים של סדרת הראיונות שערכנו עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות. מעניין לקרוא את המבטים השונים של האמנים הצעירים על אמנות עכשווית ותפקידיה, על תקופת הלימודים ועל השפעות הקורונה עליהם ועל האמנות.

בהזדמנות זו אנו מאחלים לכולנו שנה חדשה, טובה בהרבה מזו שנגמרת.

שנה של שגרה, שפיות, אהבת אחים, ואהבה בכלל

ושנה של אמנות נהדרת בכל עת.

שני ורנר,

וצוות Talking Art

מור רימר, מתוך עבודת הווידאו "אבא אדמה", פרוייקט גמר מכללת אורנים
צילום: יובל בר און

יצירה טרייה: סדרת ראיונות עם שני ורנר

עונת תערוכות הבוגרים כבר בפתח ואנו שמחים לשתף בסדרת ראיונות חדשה אשר מפגישה אותנו עם הבוגרים הטריים. כיצד עברו עליהם שנות הלימודים, מה מעסיק אותם, כיצד השפיע עליהם משבר הקורונה, ועוד.

מעיין שחר, בוגרת לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל
"זה פרדוקס כזה. מצד אחד יש תחושה שאמנות, במיוחד בימים האלה, היא לא דבר מובן מאליו, אף אחד ושום דבר לא מחכה לי מעבר לפינה, אני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהיות מאוד כנה, ליצור יש מאין ולהרוויח את העשייה שלי כל יום מחדש. מצד שני יש קול שמבקש להרפות הכל, לעצור ולהתבונן רגע מהצד כמו אורחת. זה כמו מאבק בין אש ומים אבל אני מבינה שאני צריכה להכיל את שניהם, כל יום לקום בבוקר, לשים זרעים באדמה ולהשקות."
לראיון המלא    לאתר של מעיין

שלומית לב רן בוגרת בית ספר פרדס והמדרשה לאמנות
"בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח."

לראיון המלא  התערוכה הוירטואלית של בוגרי בית ספר פרדס בקישור

דייויד רייכמן גיבס, בוגר לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל

"טוב, ללמוד תואר שני באמנות זה לא בדיוק "לימודים" במובן הרגיל. יותר מכל דבר אחר זה הרעיון שאתה מתחייב לשים את עצמך במרכז של בחינה עצמית ותחת ביקורת שהיא הדדית לשאר חבריך לספסל.
למדתי הרבה. זו תקופה אינטנסיבית. יותר מכל נהניתי לדבר עם המרצים בפגישות האישיות בסטודיו. זה לא רק הדברים שנאמרו שם שהם תמיד הרחבה משמעותית על פעולה שבסופו של דבר נשארת לרוב די פרטית בסטודיו, זה גם תרם לי להבין משהו על אופני הדיבור מסביב ליצירה באופן כללי. לדעת לא רק לעשות את האמנות אלא גם ללמוד לדבר את האמנות זה משהו שחווים בתואר הזה באופן טבעי מכורח הנסיבות. לפעמים היה נדמה שמה שנאמר בשיחה בסטודיו הופך כמעט ליותר משמעותי ממה שבאותו רגע נעשה שם."

לראיון המלא  לאתר של דיוויד בקישור

מור רימר, בוגרת  לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים

"הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה."

לראיון המלא.  טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

שלומית לב-רן, פרוייקט גמר בית ספר "פרדס"

בפרוייקט הגמר שלה בחנה מור רימר את הקשר בין הגוף והבית ובתוך כך התמקדה במוטיב השלד. הבסיס החזק שאמור להחזיק עליו את יתר חלקי המבנה מתערער בעבודות שלה, אשר משלבות ווידאו, תחריט, הדפס וציור. משבר הקורונה נתן לה זמן לבחון מחדש את הדברים, והשפיע לטובה על העבודה לקראת תערוכת הבוגרים.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.

מור רימר, מתוך פרוייקט הגמר. מכללת אורנים

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
אני מור, בת 36, גרה בחיפה. השנה סיימתי לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים. העבודה שלי היא רב תחומית, אני יוצרת בעיקר בהדפס, ציור, ווידאו. אני ילידת קיבוץ אורים שבצפון הנגב, והרבה מהעבודה שלי שואבת מתוך הביוגרפיה שלי. אני מטפלת בדימויים דרך אלמנטים של הפחתה, הדגשה, פירוק והפשטה ולרוב, החומר הוא שמוביל אותי לפעולה. משטח שרוט או מוכתם למשל, מעורר אצלי עניין חדש או מוביל לטכניקה חדשה.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
התהליך שעברתי בארבע שנות הלימודים היה מאוד משמעותי, נכנסתי בעיקר כציירת ונפתחו לי ערוצים חדשים לגמרי כמו יצירה בוידאו ותחריט. המפגש עם מרצים ואמנים באורנים היה לי חשוב מאוד. לקחתי את ההזדמנות להתנסות שוב ולתת מקום לרב-תחומיות שלי וזה העשיר לי את השפה. אני עדיין מחפשת דרכים לארגן ולהכיל את המדיומים השונים והחיבור ביניהם. פרויקט הגמר היה כמו סיכום של תהליכים שקרו במהלך הלימודים וחיבר בין נושאים שעסקתי בהם בדרך שלא צפיתי. זה נותן לי הרבה חומר ואנרגיה להמשך.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
השפיע מאוד ובדיעבד לטובה. לפני כן הייתי מאוד משימתית בתוך הקצב של החיים והלימודים. המצב החדש הכריח אותי לעצור, וגם התפנה זמן בעקבות דברים אחרים שפסקו לתקופה. חזרתי למקום של לא לדעת. הסתכלתי על מה שנאסף עד כה ועל רעיונות שרשמתי בעבר ונקודות התחברו. משם נולד רעיון לווידאו חדש שחיכיתי שייתגבש.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אחד הדברים היחידים שברורים לי זה שאני אמשיך ליצור. לא שזה תמיד מרגיש כמו ברכה או בא בקלות אבל ברור לי שהאמנות היא חלק מהדרך שלי. אני לא רואה את זה כחלום עם יעד מסוים, אלא כתהליך כזה שאני בתוכו כבר, וימשיך ויתרחב וישנה צורות. בסופו של דבר זה דיאלוג הנובע ממקום אישי עם עצמי על החיים ואני מקווה שידבר לעוד אנשים.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
האמנות היא רלוונטית לחיים, בזמן כמו זה של משבר זה בולט עוד יותר. היא כלי תקשורת עוצמתי. נראה שהרבה תגובות למצב נעשו בשימוש בשפת האמנות, ולא רק של אמנים מקצועיים. זה מדגיש בעיני את האפשרות שהאמנות נותנת – מקום של ביטוי חופשי, שמכיל מורכבות.

טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

צילום: אנסטסיה זביאלובה

טוב, זה באמת מוגזם, ככל הידוע לנו נפתחות בסופ"ש הזה קרוב ל-20 תערוכות חדשות ברחבי הארץ. מתוך השפע הזה באמת קשה לבחור (ואם אתם רוצים לקבל עוד המלצות מעבר למה שבחרנו כאן, מוזמנים להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו בקישור), ובכל זאת נתרכז השבוע בשלוש תערוכות בלבד, ובפינת הבונוס שתי תערוכות בוגרים.

בגלריה של נווה שכטר אסי משולם ואסתר כהן בשתי תערוכות שנוגעות בתכנים יהודיים, בדת, בפולחן ובאמונה בכלל; בגלריה זוזו תערוכה קבוצתית שמתמקדת במדיום הקולאז'; במוזיאון תל אביב תערוכת פרס שיף לטגיסט יוסף רון הזוכה לשנת 2019; ותערוכות הבוגרים בשנקר ובמדרשה יוצאות לדרך.

שיהיה סופ"ש נעים של חזרה לשגרה לכולם,

שני ורנר וצוות Talking Art

דורית פיגוביץ גודארד, מתוך התערוכה "חתך בסכין מטבח", גלריה זוזו, עמק חפר

"חתך בסכין מטבח", תערוכה קבוצתית. אוצרת: רותי חינסקי אמיתי

בעידן של היום, בו יש זליגה מובהקת וטשטוש גבולות בין מדיומים שונים, תערוכה אשר מתרכזת במדיום אחד היא אולי מעט מיושנת. עם זאת, התערוכה החדשה בגלריה זוזו תתמקד בעיסוק בקולאז', וזהו מדיום כל כך קסום ומיוחד, שאולי ראוי לתת לו את הפוקוס למרות הכל. ניתן לראות בקולאז' עיסוק "עשיר" פחות מציור או פיסול למשל, זאת כיוון שהחומריות שבו דלה יותר. עם זאת, טכניקת הקולאז' היא בעלת היסטוריה ארוכה, וכבר עם הופעתה בראשית המודרניזם היא הציעה מבט סוריאליסטי על העולם וממד אוונגרדי בתוך שדה האמנות.

בהתאמה, "שם התערוכה הוא מחווה לפטומונטאז' האייקוני של אמנית ה"דאדא" הנה הוך, "לחתוך בסכין המטבח של הדאדא את תרבות הוויימאר הדשנה האחרונה של גרמניה"" (מתוך טקסט התערוכה).

פתיחה: שישי, 4.9, בשעה 10:00. גלריה זוזו, רחוב גשר העץ 46, פארק תעשיות עמק חפר.

שעות ביקור בגלריה: שלישי 10:00-16:00, שישי 10:00-14:00, שבת 10:00-14:00.   אירוע פייסבוק

"הנייר הלבן שחור מבפנים", תערוכת יחיד לטגיסט יוסף רון. אוצרת: עמנואלה קלו

הנה תערוכה נוספת המתמקדת במדיום אחד, ובז'אנר ציורי אחד, ואף בשם התערוכה יש דמיון לזו הקודמת – כיוון שאף הוא לקוח מכותרת של סדרת עבודות של אמן אחר (במקרה זה, משה גרשוני). פרס שיף הוא אחד הפרסים הותיקים בשדה האמנות המקומי, והוא נתמך על ידי משפחת שיף ואוסף האמנות הפיגורטיבית – ריאליסטית שלה. מעניין לראות, איך בתוך הז'אנר הותיק הזה, ממשיכה להתקיים רב גוניות ושימוש שונה כל פעם. יוסף רון הנה אמנית ממוצא אתיופי, ובוגרת בצלאל ולימודי ציור נוספים. בתערוכה היא מציגה רישומי פחם וגרפיט בהם מתוארות סצנות מימי הקליטה שלה ושל משפחתה בארץ. יוסף רון עובדת בשיטה של ציור ומחיקה והחלקים הלבנים בציור הם למעשה מחיקה, כך שהטכניקה נקשרת גם בתכני הציור.

החל מרביעי, 2.9 (ללא אירוע פתיחה). מוזיאון תל אביב לאמנות. שד' שאול המלך 27.  עוד על התערוכה בקישור

"כל המתנות", תערוכת יחיד לאסי משולם, "בחינת שחרות", קיר אמנות לאסתר כהן. אוצרת: שירה פרידמן

הגלריה של נווה שכטר היא מאתגרת, גם מבחינת המבנה שלה, ובעיקר בשל היותה ממוקמת במרכז ליהודות עכשווית וכפופה לתכנים שלו. על כן, יש לשבח שוב את האוצרת שירה פרידמן שעושה נפלאות במקום, ומציעה ניסוח עכשווי וליברלי לתכני היהדות. הפעם תערוכה כפולה לשניים מהאמנים האהובים עלינו שפועלים היום. אסי משולם ממשיך בקו הכמעט חתרני שלו, אשר בוחן גבולות בין רוחניות גבוהה לאפלה, ומערער על סדרים מוכרים של מיתולוגיה, דת, טקסיות ועוד. אסתר כהן יצרה סדרה חדשה מותאמת מקום, אשר נרקחה במהלך ימי הסגר ומשלבת מוטיבים מקראיים עם ציורי הצמחים המוכרים שלה. ניתן לקרוא עוד על הסדרה של כהן בראיון שערכנו עמה בקישור הבא.

פתיחה: חמישי, 3.9 בשעה 19:30.

גלריית שכטר, מרכז נווה שכטר, רחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת נווה צדק, תל אביב-יפו.  אירוע פייסבוק

פינת הבונוס: תערוכות בוגרים 2020

ובכן השבוע נכנסים לזירה שני שחקנים ראשיים בתחום בתי הספר לאמנות: המדרשה ושנקר.

תערוכת הבוגרים במדרשה, המחלקה לאמנות. אוצרים: ברק רביץ ויצחק גולומבק
תוצג עד יום רביעי 10.9.20. שעות פתיחה: ימים א' – ה' 12:00 – 20:00 יום שישי 10:00 – 14:00

המדרשה לאמנויות קמפוס קלמניה, המכללה האקדמית בית ברל מידע נוסף

תערוכת בוגרים שנקר, בית הספר לאמנות רב-תחומית. בהובלת: גל ווינשטיין, חנוש פרוינד וגלעד אופיר

תוצג עד 17.9. שעות פתיחה: ימים א' – ה'  11:00 -20:00 יום שישי 10:00 – 13:00

בניין עלית, בית הספר לאמנות רב-תחומית. ז'בוטינסקי 8, רמת גן.   הרשמה לתערוכה בקישור

אסי משולם, מתוך התערוכה "כל המתנות", גלריה שכטר, תל אביב

כבר היללנו בעבר את האנשים שמניעים את סצנת האמנות המקומית על החזרה המבורכת לשגרה. כעת יש לומר שאפו כפול על כך שלא רק דברים נמשכים – אלא גם מתפתחים דברים חדשים. בגזרת בוגרי בתי הספר לאמנות שזוהי שעת חגם – תערוכות הבוגרים ממשיכות להיפתח אחת אחרי השנייה בבתי הספר השונים; בנוסף התחלנו סדרת ראיונות חדשה עם בוגרים טריים והשבוע נשתף אתכם בראיון הראשון עם מעיין שחר הנהדרת; באום אל פחם פרוייקט חדש ומרגש של תערוכות בבתים פרטיים; ובשבוע הבא – ערב אחד של אמנות, עיצוב ומחול כתמיכה בעסקים של גן החשמל.

שיהיה סופ"ש מרענן וכייפי לכולם,

שני ורנר וצוות Talking Art

שיר מורן, מרימים את השאלטר, גן החשמל

תערוכות בוגרים

אט אט פותחים בתי הספר לאמנות את תערוכות הבוגרים שלהם. חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות; ובכל אופן יש לקבל מראש (לפני שהולכים לתערוכה) את העובדה שמדובר באמנים טריים מאוד וברוב המקרים העבודות גולמיות ובהפקה סטודנטיאלית. יחד עם זאת, תמיד כיף למצוא את אלה שמתעלים ושניכרת בהם כוונה אמנותית יותר משוייפת. השבוע בתערוכות הבוגרים:

מנשר לאמנות – תערוכות בוגרי ובוגרות המחלקה לצילום, אמנות ותקשורת חזותית

שעות פתיחה: ימים א'-ה': 12:00 -20:00, שישי ושבת התערוכה פתוחה בין 11:00-14:00
נעילת התערוכה: 22.8.20. רח' דוד חכמי 18, תל אביב

אירוע פייסבוק

שנקר 2020: אירועי סוף השנה במחלקות העיצוב ותקשורת חזותית

השנה יש להירשם מראש לכניסה לתערוכות השונות

הרשמה לתערוכות במחלקות עיצוב אופנה, עיצוב תכשיטים, עיצוב תעשייתי, עיצוב טקסטיל, תואר שני בעיצוב – כיתת מהנדסים, תואר שני בעיצוב ופיתוח משחקים דיגיטליים בקישור

הרשמה לכניסה למחלקה לתקשורת חזותית בקישור

שעות פתיחה:  ימים א'-ה': 10:00 -22:00, יום ו' 10:00 – 14:00. מוקדים שונים בקמפוס שנקר

אירוע פייסבוק

ראיון עם מעיין שחר

אם בבוגרים עסקינן, גם אנו משתתפים בחגיגה. הזמנו כמה מהבוגרים הטריים שהציגו תערוכות שעניינו אותנו, לראיון קצר על תהליך הלימודים, על החלומות שלאחר הסיום, על השפעת הקורונה ועוד. מעיין שחר, בוגרת התואר השני לאמנות בבצלאל היא המרואיינת הראשונה שלנו.
מוזמנים לקרוא את הראיון המלא בקישור

"הוּנַאכּ הוֹן! / שם זה כאן! " תערוכות מתארחות בבתים פרטיים באום אל-פחם. אוצרת: לילך צפרוני

איזה מיזם מיוחד וחשוב הוא זה. כבר שנים שהגלריה לאמנות אום אל-פחם ואנשיה עסוקים במטרה ליצור קהילת אמנות ותרבות באזור. הפעם הם חוברים לעמותת מרבד ירוק ואדי עארה ויחד יצרו סדרת תערוכות הממוקמת בבתים פרטיים של תושבי העיר. התערוכות משלבות אמנים יהודים וערבים בתהליך של חקירה ויצירה אמנותית משותפת. כך למשל מרתק לחשוב על המפגש בין ציבי גבע ומריה סאלאח מחמיד חביב-אללה – שני ציירים שונים כל כך בטכניקה ובניראות היצירה ועם זאת דומים מאוד ברגש ובאקספרסיביות של הציורים. בדומה לכך, כל "מיני תערוכה" כזו מציעה מפגש בין סגנונות, אג'נדות, קולות, דורות ורקעים שונים ונראה שיהיה זה תמהיל מיוחד מאוד.

במהלך אוגוסט, ברחבי אום אל פחם. הביקור בתערוכות יהיה במסגרת סיורים מודרכים שיש להירשם אליהם מראש (בתשלום). מידע נוסף בקישור

אירוע פייסבוק

"מרימים את השאלטר" – אמנים מתארחים בעסקים בגן החשמל

גן החשמל הוא אזור שעובר תמורות רבות בשנים האחרונות, מאזור זנוח ומלא בפשע הוא הופך אט אט לפנינה תרבותית. ראשית יש לציין את האדריכלות באזור, לחובבי הז'אנר של אדריכלות תל אביבית של תחילת המאה ה-20, זו ממש חגיגה. מעבר לכך נפתחו בשכונה הרבה מאוד חנויות מעצבים יפות, בתי קפה קטנים, וכמובן האברהם הוסטל והייחודיות שהוא מציע. עם זאת, בניית הרכבת הקלה וכמובן משבר הקורונה, לא תורמים לוויב השכונתי, ולכן האירוע הקרוב בא להרים קצת. בכל מקרה מה שצפוי למבקרים הוא תערובת של מעצבים ואמנים אשר יציגו פעולות, מחול, מוזיקה, הקרנות וידאו, סיורים מודרכים ותערוכות בחלונות הראווה של העסקים המקומיים.

אירוע של ערב אחד: רביעי הבא 19.8 בשעה 19:00, ברחבי גן החשמל, תל אביב. הכניסה חופשית.

אירוע פייסבוק

סלוא אלנמר, "חיג'אב", במסגרת אירועי "הוּנַאכּ הוֹן! / שם זה כאן!", אום אל פחם