ארכיון הקטגוריה: אמנות ישראלית

לצלול במים עמוקים

כשהאמן חליל בלבין נולד, דודו פנחס כבר היה אסור בבית כלא בארה"ב, מרצה את עונשו בעוון רצח שביצע בעת שוד יהלומים שהשתבש. פיני הזה – בכלא הרחוק, היה אולי דמות בלתי נראית, אבל דובר בו רבות, כמעין אות קין או אות אזהרה המרחפת מעל המשפחה. בעיקר מעל בלבין הילד, שיש להגן עליו מפני השפעת הדוד או מפני שורשי הרוע שאולי טמונים אף בו מבחינה גנטית ועל להם להתפרץ. גם קולו של פיני עצמו חלחל אל מסדרונות הבית, ודמותו התגבשה בזכות מכתביו שהגיעו באופן קבוע ולעתים אף בצרוף תמונה. דמותו חוזרת בעבודותיו של בלבין – הן בפרויקט הגמר שהציג בתום לימודיו בבצלאל, שם גוללו קורות הפרק הראשון בסיפור; וכעת שוב, והפעם עם האמנית מרב קמל – בת זוגו ושותפתו ליצירה, בתערוכה המאמללת והנהדרת "פנחס" בגלריה הקיבוץ.

להמשיך לקרוא

הכבשים האחרונות שלו

מה רב היה הצער על אובדנו של מנשה קדישמן שהלך לעולמו לפני מספר חודשים. קדישמן, חתן פרס ישראל, היה מהאמנים החשובים בתולדות האמנות הישראלית. אחד הקולות האמיצים בפיסול הישראלי, אשר פיתח סגנון אינטנסיבי, חודר ולא מתפשר, ושהעלה לשיח סוגיות פוליטיות חשובות ומכוננות בזמנן. קדישמן זכור כמובן גם כאמן שהביא לנו את דימוי הכבשה הבלתי נשכח שנכנס לקאנון האמנות הישראלית. אותה כבשה היא זו שמסמלת גם את הטרגיות בסיפורו של קדישמן, שכן בערוב ימיו הנפיק עשרות גרסאות שלה כנראה על מנת להמשיך להתפרנס, ובכל מקרה באופן כזה שהוריד מערכן ככלל. על התפר הזה שבין גדולה לזילות מסתמנת הקריירה של קדישמן, והיא סמל לדינמיקה של שוק האמנות הישראלי, למוקדי הכוח שמניעים אותה, ואולי אף לתרבות הישראלית בכלל. בימים אלה מוצגת ב"יריד המזרח" בנמל תל אביב תערוכת יחיד שלו, ומה חבל שהיא מדגישה דווקא את הצדדים המכוערים ב"כלכלת קדישמן" ולא עושה חסד לעבודותיו ולמורשת שלו.

להמשיך לקרוא

האמנות שעשתה לי את השנה. סיכום

לפני שנה בדיוק הייתי בדרום הודו, ישבתי על החוף היפה הזה ועשיתי החלטות לקראת השנה החדשה. כל מני דברים נרשמו ברשימה, אבל בין היתר גם החלטתי שאת השנה הזאת אני מקדישה ל- Talking Art. לא ידעתי בדיוק איך זה יקרה אבל הייתה בי הידיעה שזה צריך לגדול. באמת, חזרתי לארץ ומיד פניתי לעבודה.
עכשיו כשהיא נגמרת אני יכולה להגיד שזאת הייתה שנה מדהימה, לא פחות. היו לי עשרות סיורים בסדרת "שישי קולטורה" וגם הרבה סיורים פרטיים, בכולם פגשתי אנשים מהארץ ומחו"ל – סקרנים לגלות עוד על עולם האמנות העשיר שיש לנו כאן. פגשתי אמנים שלא הכרתי, קולגות, אוצרים ומנהלי גלריות ששמחו לשתף אתי פעולה. האתר שלי עבר מהפך בעזרתו המדהימה של עמית דאר המוכשר להפליא. גיליתי את התחנה המרכזית החדשה שפתחה בפניי צוהר לעולם שלם שלא ידעתי על קיומו. שני מדריכים חדשים – גידי גילעם (סיניור ג'י) ועליאל קיי, הצטרפו לצוות ההדרכה עם סיורי גרפיטי ואדריכלות מעולים. המשכתי לכתוב, המשכתי לראות, והאמת, נהניתי מכל שנייה.
לא נותר לי אלא להגיד תודה לכל השותפים לדרך, ולאחל לכולנו שתהיה עוד שנה של עשייה, שיח פתוח, וכמובן הרבה אמנות משובחת.

להמשיך לקרוא

פרחים בכף ידה


מפה. מערכת סימנים שנועדה לתרגם שטחים ממשיים אל מצע דו ממדי, ולאפשר הבנה של נוף, הבחנה בין סוגי מתאר, הבהרה של משעולי דרך וגם המשגה של גבולות בין מדינות, בין ערים, בין שכונות, בין בתים. זו מערכת סימנים שכולנו למדנו לקרוא אותה, והיא שפה שאנו מקבלים כמובן מאליו. כולנו יודעים לסמן את עצמנו ביחס למפה בסגנון "אתה נמצא כאן". הרגישים שבינינו יאחזו מפה ויחושו את עיוורונה לפרטים החיים במשעולים שהיא מסמנת, ולעובדה שהיא לא יכולה להעביר את תחושת האדמה תחת רגלינו או את מחנק הנשימה בגבהים.

להמשיך לקרוא

ציור ריאליסטי על קצה המזלג. או: למה אני אוהבת לסייר במלון מרינה


אורית אקטע

תחשבו רגע על ציורי מערות קדומים. מה היה שם בעצם? אחד מציורי המערות המעניינים שראיתי (לא במקור כמובן) הוא דימוי של כף יד אנושית. הצייר הניח את כף ידו על קיר המערה ופיזר סביבה צבע כך שנוצרה הטבעה של כף ידו על הקיר. זהו סימן אינדקסלי, עקבה, עדות לכך שכף ידו אכן היתה שם, שהוא היה שם –פורטרט עצמי מהזן הבסיסי והטהור ביותר. סוג אחר של ציורי מערות, המוכר לנו הוא תיעוד של חיות וציד, זהו ניסיון ראשון להעתקה של המציאות. אנשי המערות תיעדו את חייהם על הקיר. מדוע טרחו הקדמונים לעשות זאת? אינני מומחית בנושא, אך בעיניי יש כאן עדות לצורך אנושי בסיסי – להבין את המציאות שאדם חי בה, לתעד וגם לפאר אותה. אעז לומר שזהו מקורו הקמאי של מעשה האמנות; וצורך זה ליווה אותה לאורך זמן רב. היכולות הטכניות הלכו והשתכללו ועמן אמצעי המבע, ובתקופת הרנסנס השאיפה לתיאור ריאליסטי ככל הניתן הגיע לשיאו כפי שניתן לראות בכל הז'אנרים של הציור והפיסול מהתקופה.

להמשיך לקרוא

לחזור למקורות

%d7%97%d7%92%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%95-%d7%9c%d7%90-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%95%d7%aa%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%aa-%d7%9c%d7%aa%d7%9e

שדה האמנות בישראל, אנחנו רואים שפע עצום ומרהיב של אמנות עכשווית – פוליטית, בועטת, כועסת ומבקרת. אמנות שמתפתחת מבחינה טכנולוגית ומתנסה במגוון מדיומים כגון וידאו ארט ואמנות מחשב, ואמנות שנושקת לתחומים אחרים כגון מוזיקה תאטרון ועוד. האמנות העכשווית הולכת ונהיית יותר ויותר מהוקצעת ואסתטית, אמנות שהולכת על מקסימום. זה יוצר שיח מעניין ורלוונטי, אך הרבה פעמים הוא נשאר הרמטי בתוך עצמו, ולפעמים אף חסר התייחסויות מלומדות על מה שקדם לו. אם כן, כשעולה תערוכה שמציעה חזרה אחורה בזמן, והזדמנות לדון במודרניזם – במובן הטהור שלו, זה ראוי לציון.

להמשיך לקרוא

מחטים רבות בערימה של שחת – תערוכת בוגרי המחלקה לאמנות רב תחומית, שנקר

%d7%92%d7%9c-%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%a8
גל ברייר

לימודי האמנות הם חוויה מיוחדת. הסטודנטים מתמסרים לתוך עולם חברתי ואמנותי הרמטי שהרבה פעמים מתקיים רק בתוך עצמו. יש בו חוקים, פוליטיקה ותחרות פנימית, ובה בעת משהו מגונן המאפשר לסטודנט לחקור במשך ארבע שנים את מאווי ליבו ואת נטייתו האמנותית. התהליכים שמתקיימים במהלך הלימודים אינם חשופים לעיני הקהל ולכן ליתר חברי הקבוצה, למוסד הלימודי ובעיקר למורים יש תפקיד חשוב בהבניית אישיותו האמנותית של כל תלמיד. לבסוף מסתמן שבתי ספר מסוימים מתאפיינים בקו מנחה שנוכח בדרך כלל ביצירתם של מרבית הבוגרים – בצלאל מתאפיין בטיפוח אמנות פוליטית ואסתטית ומהוקצעת בה בעת, המדרשה מתאפיינת עדיין בשייריה העייפים של האסתטיקה הדלה והמושגית, ונוטה לדחות ציור, ובפרט ציור "עשיר".

כך קורה, שתערוכות הבוגרים של בתי הספר לאמנות שמציעות שפע עצום של אמנים "טריים", נוטות לרוב לשעמם ולהיות צפויות מראש. השנה בלטה בשונותה תערוכת סוף השנה של בוגרי המחלקה לאמנות רב תחומית בשנקר. מחלקה צעירה יחסית שהוקמה בשנת 2008 ולמן ההתחלה סימנה אופק חדש בשדה לימודי האמנות בארץ, דווקא בשל בוסריותה וחפותה מהיצמדות לקו מנחה שנוטה כאמור להיות מסרס ולאו דווקא מפרה. אך יתרה מכך, תערוכת בוגרי שנקר היא כמשב רוח מרענן לא רק במערך תערוכות הבוגרים כי אם בשדה האמנות השבע בארץ.

להמשיך לקרוא

חמישה אירועי אמנות לסופ"ש 16-18.7.15

%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%92%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9-%d7%92%d7%9c%d7%a8
אולגה קונדינה, קבוצת הברביזון החדש, גלריה רוזנפלד

אז נכון, בשבוע שעבר אמרתי שהקיץ מתקרב ואנחנו הולכים להתנמנם פה בביצת האמנות, ובכל זאת גם בסופ"ש הקרוב יש מה לעשות. נראה כמה זמן זה עוד יחזיק, אבל בינתיים נראה שנותנים פה פוש אחרון לפני החופשה, משובח במיוחד. אז הנה חמישה אירועים שכדאי לחוות בסופ"ש הקרוב:

לראות אמנות
פתיחת תערוכה חדשה של קבוצת הברביזון החדש
אמניות מציגות: נטליה זורבוב, אסיה לוקין, אנה לוקשבסקי, זויה צ'רקסקי, אולגה קונדינה
חמישי, 16.7, בשעה 20:00. גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1
קבוצת הברביזון החדש היא ללא ספק אחת הקבוצות המעניינות שפועלות כרגע בארץ, ולו רק בשל העובדה שהן מחזירות לשיח פעולה אמנותית קדומה, של אמנים הפועלים יחד כקבוצה בעלת מאפיינים וזיקות דומות. חברות הקבוצה יוצאות אל השטח ועוסקות בציור מהתבוננות, פעולה שאינה שגורה עוד בשדה, הבחירה שלהן במושאי ההתבוננות יוצרת נקודת מבט ביקורתית ופוליטית על המציאות בארץ כיום. בתערוכה יציגו האמניות עבודות חדשות על נייר.
פרטים נוספים

להמשיך לקרוא

חמישה אירועי אמנות לסופ"ש הקרוב 9-11.7.15

%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%9f-%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%9e%d7%9f-%d7%92%d7%9c%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9f
יונתן אולמן, גלריית בינימין

עונת התערוכות עומדת להסתיים ורגע לפני שכולנו יוצאים לפגרת קיץ, ונוטשים את סצנת האמנות לטובת בירות על החוף, יש כמה דברים מעניינים שקורים בשבועות הקרובים וכדאי להספיק ולראות.
להלן אירועי הסופ"ש הקרוב שאסור לפספס:

להספיק לראות את התערוכה היפה של גידי גילעם (הלא הוא Signor Gi) לפני שהיא ננעלת (יום אחרון: שבת, 11.7.15)
בתערוכה משולבים ציורי שמן, מיצב, איורים ועבודת וידאו, כולם באותו ניחוח מסתורי של גילעם. העבודות מתארות חברה שחוקה זייפנית ומורבידית המשתקפת גם באמנות הרחוב הייחודית שלו.
“Note to Self”, כיכר קדומים 8, יפו העתיקה. אוצרת: הגר בריל
אירוע פייסבוק

להמשיך לקרוא

בדרך לגאולה עוברים במקדונלדס

%d7%90%d7%9e%d7%99-%d7%a7%d7%a0%d7%a7%d7%94
צילום: אמי קנקה

אני אוהבת את התחנה המרכזית החדשה, ואני לא מתביישת להגיד את זה. אני אוהבת את המרקם האנושי, את הבגדים הזולים, את המסדרונות המסועפים, את הארגון המוזר, את הריחות ואת המסתורין. אני אוהבת שבתוך המקום הזה צצה בועה רוחשת של אמנות שאין לדעת אם הפרינג'יות שלה הובילה אותה להתמקם שם, או שמא פיתויי מחיר ההשכרה בתחנה, השפיעו עליה בתמורה. אם כן, לא פלא שהמופע החדש של תיאטרון מסתורין, המתרחש במרחביה ההזויים של התחנה, כבש אותי בסערה.

להמשיך לקרוא