בפאתי פאתיה של תערוכת ג'יימס טורל במוזיאון ישראל בירושלים מוצגת "אי שקט" – תערוכת רכישות חדשות לצד עבודות מאוסף האמנות העכשווית של המוזיאון. באופן כללי, ההקשרים בין העבודות מעט רופפים, אך בכל זאת מוצגות בה כמה יצירות משובחות שהופכות את המכלול לתערוכה מפתיעה בטיבה, אם כי גם מדכאת.
התערוכה נפתחת ללא כחל ושרק בעבודת הווידיאו של תומס דמנד, "פסיפיק סאן" (2012). דמנד מתעניין בדימויים מן המוכן – כאלה שהוא אוסף מהמדיה ויש בהם מטענים פוליטיים ואלימים. הוא משכפל אותם ביוצרו דגם קרטון תלת-ממדי ומצלם אותו מחדש. בסרט שבתערוכה השתמש דמנד בקטע וידיאו שפורסם ביוטיוב, של ספינת התענוגות פסיפיק-סאן, שנפגעה בסערה בשנת 2008, תיאור נדיר שהונצח על-ידי מצלמת האבטחה. שולחנות אוכל וכסאות נעים לכל עבר, נחבטים זה בזה, מסך מחשב ומדפסת מוטחים על הרצפה. דמנד הוציא את האנשים מהסרט שלו ו"העתיק" בקרטון רק את החפצים. אנו לא עדים לצעקות או לפחד או לכאב של האנשים שהיו שם, דברים שנוכל לראות בסרטון המקורי. המראה האלים והדרמטי הופך אצל דמנד למעין מטוטלת מהפנטת, שקטה, נטולת שיא, רומנטית כמעט.

להמשיך לקרוא ←

אריק לוי, רכיבים פרימיטיביים
גלריה אלון שגב, עד 25.12.14
אריק לוי הוא אחד המעצבים התעשייתיים הבולטים היום בעולם, ובשנים האחרונות החליט "לחצות את הקו" ולהשתלב בעולם האמנות. "רכיבים פרימיטיביים" הינה תערוכת היחיד השלישית שלו בגלריה אלון שגב והיא ממשיכה את העיסוק שלו בתופעות טבע ובמפגש שלהן עם האדם העכשווי. התערוכה מורכבת מפסלים עשויי ברונזה מבריקה ועץ הבנויים מאלמנטים דמויי אבן (מוטיב שמגיע משפת העיצוב של לוי) הניצבים זה על גבי זה באופן המשלב גסות אורגנית ומלאכת מחשבת עדינה המסתמנת בתחושה כי הם מטים לפול. לצדם עבודות קיר עשויות בחומרים דומים. אוסף לוחות דמויי יהלום מגובבים זה על זה כמו דוגמאות בחנות שטיחים ולב עשוי חוט תיל מוזהב ופתייני.
לוי טוען כי יש בתערוכה חיפוש אחר "המרכיב הבסיסי ביותר", זה של העולם שלנו וזה של נפש האדם. כוונתו ליצור עימות בין תת מודע בלתי נשלט ובין איזון אינטלקטואלי. כמו שהטבע פוגש את האדם והמכונה שלו, כך נפגשים בתערוכה אלמנטים בסיסיים העוברים אדפטציה אל עולם דיגיטלי מהוקצע, ואנו הצופים אמורים לפענח את המפגש הזה ולסווגו לתבניות מוכרות. תחושה זו מתגלמת היטב אל מול שלושה לוחות פלדה מלוטשת ומבריקה שלוי ירה עליה במטווח כך שהיא מחוררת על ידי הקליעים. כשניצבים מולם אנו משתקפים בהם וכמו מתאחדים עם הדימוי, גופנו מחורר, פצוע. פרויד היה קורא לזה "האל-ביתי", דימוי שהוא מוכר וזר בו זמנית, שמצמרר אותנו לרגע, עד אשר אנו מעבדים באמת במה אנו מסתכלים.
בשורה התחתונה: תערוכה מרהיבה ביופייה. על אף כי הרעיונות מעט רופפים, בהחלט שווה ביקור.

להמשיך לקרוא ←