"מעולם לא ניסיתי זאת, ואיני יודע על אדם אחר שניסה זאת, אבל אני בטוח שזה יצליח. לא כל קרני האור נראות לעין אך כולן נתפסות על נייר הצילום. כך, באם נכניס מצלמה לחדר חשוך, קרני האור הללו ימלאו אותו (ולא יאירו כמובן). אם יהיו אנשים בחדר הם לא יראו זה את זה, אך אם נציב שם מצלמה ונכוון אותה אל אחד האנשים, היא תקלוט את הדיוקן שלו ותחשוף את מעשיו. עין המצלמה תראה את המקום שהעין האנושית לא תראה בו דבר מלבד חשיכה. הו אז, איזה גילוי יהיה לנו באפשרות לחשוף את מחשכי החדר על נייר הצילום". (וויליאם הנרי פוקס טלבוט, מתוך "העיפרון של הטבע", 1844-6. תרגום חופשי)
שוב משמש טלבוט – מחלוצי הצילום, כנקודת מוצא לעבודותיו של אורי גרשוני (המוצגות כעת בתערוכה "מלבד חשיכה, כלום" בגלריה שלוש בתל אביב). בתערוכתו הקודמת ("השמש של אתמול"), חזר גרשוני לאחוזתו של טלבוט באנגליה והתחקה אחר צעדיו וצילומיו הראשונים בעודו מסב את מצלמתו הדיגטלית למצלמת נקב בדומה לזו שטלבוט השתמש בה. הפעם, משתמש גרשוני בטקסט מתוך ספרו המכונן של טלבוט "העיפרון של הטבע" ומסבו לכותרת התערוכה, אך רב מזה הקשר בין השניים.