אריק לוי, רכיבים פרימיטיביים
גלריה אלון שגב, עד 25.12.14
אריק לוי הוא אחד המעצבים התעשייתיים הבולטים היום בעולם, ובשנים האחרונות החליט "לחצות את הקו" ולהשתלב בעולם האמנות. "רכיבים פרימיטיביים" הינה תערוכת היחיד השלישית שלו בגלריה אלון שגב והיא ממשיכה את העיסוק שלו בתופעות טבע ובמפגש שלהן עם האדם העכשווי. התערוכה מורכבת מפסלים עשויי ברונזה מבריקה ועץ הבנויים מאלמנטים דמויי אבן (מוטיב שמגיע משפת העיצוב של לוי) הניצבים זה על גבי זה באופן המשלב גסות אורגנית ומלאכת מחשבת עדינה המסתמנת בתחושה כי הם מטים לפול. לצדם עבודות קיר עשויות בחומרים דומים. אוסף לוחות דמויי יהלום מגובבים זה על זה כמו דוגמאות בחנות שטיחים ולב עשוי חוט תיל מוזהב ופתייני.
לוי טוען כי יש בתערוכה חיפוש אחר "המרכיב הבסיסי ביותר", זה של העולם שלנו וזה של נפש האדם. כוונתו ליצור עימות בין תת מודע בלתי נשלט ובין איזון אינטלקטואלי. כמו שהטבע פוגש את האדם והמכונה שלו, כך נפגשים בתערוכה אלמנטים בסיסיים העוברים אדפטציה אל עולם דיגיטלי מהוקצע, ואנו הצופים אמורים לפענח את המפגש הזה ולסווגו לתבניות מוכרות. תחושה זו מתגלמת היטב אל מול שלושה לוחות פלדה מלוטשת ומבריקה שלוי ירה עליה במטווח כך שהיא מחוררת על ידי הקליעים. כשניצבים מולם אנו משתקפים בהם וכמו מתאחדים עם הדימוי, גופנו מחורר, פצוע. פרויד היה קורא לזה "האל-ביתי", דימוי שהוא מוכר וזר בו זמנית, שמצמרר אותנו לרגע, עד אשר אנו מעבדים באמת במה אנו מסתכלים.
בשורה התחתונה: תערוכה מרהיבה ביופייה. על אף כי הרעיונות מעט רופפים, בהחלט שווה ביקור.
ארכיון הקטגוריה: המלצות
כתיבת תגובה
גופי במערב וליבי בהודו, עדיין
אני לא יודעת אם שמתם לב אבל נעדרתי מהבלוג ומפעילות בכלל בחודש האחרון. למעשה חזרתי לפני כמה ימים מביקור בהודו. אחרי תקופה טעונה מאוד מבחינה רגשית ידעתי שהדבר היחיד שיאושש אותי יהיה חזרה אל הודו, מושא געגועיי ואהבתי. זה אולי יישמע כקלישאה אבל יש משהו במקום הזה, בחדוות האנשים, בסתירות הפנימיות הקיצוניות כל כך – בין עוני ועושר, בין שקט לרעש, מהיר ואטי, בין מזרח למערב, וכמובן בדת ובתרבות המיוחדות שאי אפשר שלא התרשם מהן. יש משהו במקום הזה שפותח לי את הנשמה, מרטיט אותה, מערבל אותה, אבל בסוף גם עושה בה שקט.
ההיסטוריה, לא קמה לתחיה
Tzibi Geva
לפני כמה שבועות פרסמתי פוסט על תערוכתה של נבט יצחק במוזיאון האיסלאם בירושלים. בתערוכה, נעשה שילוב בין עבודותיה העכשוויות של יצחק לבין המוצגים ההיסטוריים שבמוזיאון. על אף הצעד הלא שגרתי, מצאתי שהחיבור בין הדברים מעניין ומושכל ומוסיף נדבכים חדשים של משמעויות לשני הפנים של החיבור הזה. היום לעומת זאת, נתקלתי בניסיון דומה ומוצלח פחות.
קסם!
לנו התל אביבים לפעמים נדמה שמסביב לגבולות העיר יש מדבר, ומעטות הסיבות שיגרמו לנו לצאת אל מחוץ למחוזותינו. אבל, יש דברים שמקדשים את פריצת הבועה ואין שמחה ממני על ההמלצה שקבלתי לנדוד אל ירושלים ולראות את תערוכת הפלא "אוריינט אקספרס" של האמנית נבט יצחק במוזיאון האסלאם בירושלים.
שאריות ההיסטוריה
זה די נדיר, אבל לפעמים קורה שנוצר דיאלוג מעניין בין שתי תערוכות שמוצגות במקביל בגלריות שונות. כמובן, שהגלריות לא מתכננות את זה וסביר להניח שגם לא האמנים, ובכל זאת, אנחנו אנשי האמנות ושוחריה יכולים לאתגר את עצמנו במציאת קשרים כאלה, וכך אכן עשיתי בסיור שלי ביום שישי האחרון. ביקרנו בכמה גלריות וביניהן בשתי תערוכות יחיד, האחת של איתן בן משה (שכבר כתבתי עליו כאן) בגלריה אלון שגב, והשנייה של האמנית נעמה ערד, המוצגת בגלריה זומר.
טבוע בחומר
היום אני רוצה להמליץ לכם על תערוכה קטנה וחביבה בגלריה פלורנטין 45 הנושאת את השם "טבוע בחומר". בתערוכה מוצגות עבודות של תשעה אמנים צעירים, כולם יצרו עבודות שהן "סייט ספסיפיק" כלומר אשר יועדו מראש לחלל הגלריה ואשר מתקשרות עם האדריכלות והאופי שלו. אוצרת התערוכה, גילת נדיבי מגדילה לאבחן את העבודות כעוסקות ב"שבר ומהפך קיומי", אם כי אני מתקשה לזהות את ההקשר הזה, ובמיוחד במחבר בין העבודות, אשר נדמה כי הרציונל העומד מאחוריו הוא אסתטי בלבד. יחד עם זאת, אם נתעלם מהטקסט המביך למדי של התערוכה ומהיומרה למצוא הקשר תכני בין העבודות, בכל זאת ישנה כאן אסופה טובה של אמנים אשר נותנים פרשנות מחודשת לעיסוק בחומר ובוחנים את ההגדרות של פיסול ושל מיצב, ועל כך יעיד שמה המצוין של התערוכה.
החיים והמוות בגלריה אלון שגב
אם יש משהו שאני אוהבת זה תערוכות שמרגשות אותי, ותערוכתו של איתן בן משה בגלריה אלון שגב בתל אביב, היא בדיוק תערוכה שכזו. המיצב המרשים שבנה בן משה בחלל הינו מיזוג מושלם של שליטה מדויקת במדיום הפיסול ובחומר, ושל אמירה רומנטית סוריאליסטית על עולם שהיה ואיננו ואשר מתגלמת בחומר באופן מדויק ומרגש להפליא.
האלמנט המרשים ביותר בתערוכה הינו מיצב פיסולי גדול ממדים שנמצא במרכז הגלריה. מדובר על שולחן עשוי מראה ועליו מפוזרים שברי חפצים כגון כוסות קריסטל וכלי שולחן אחרים, ולצדם כוכבי זכוכית, פרחים וקורי עכביש. כולם עשויים מזכוכית, פלסטיק וקריסטל, חלקם נעשו בטכניקות ניפוח זכוכית מסורתיות ואחרים נעשו במדפסת תלת ממדית. זה לצד זה שוכנים החפצים וערוכים כמעין משתה עשיר אשר קפא בעת הווייתו ונשאר דומם במשך זמן רב, עד שכסוהו האבק וקורי העכביש.
עאסם אבו שקרה, תערוכת יחיד בגלריה שלוש
השבוע ביקרתי בתערוכת היחיד של האמן עאסם אבו שקרה המוצגת בימים אלה בגלריה שלוש. זו הפעם השנייה שאני מבקרת בתערוכה והרושם העז העולה מן העבודות, מן התלייה המדויקת ומהמחווה העמוקה – החפה ממניעים כלכליים – של בעלת הגלריה נירה יצחקי לעבודותיו של אבו שקרה ולמורשת שהשאיר אחריו, מתגבר אף בביקור השני.
אירוע התרמה לספריית גן לוינסקי
היום יש לי מטרה טובה שאני רוצה לקדם. החל משנת 2009 פועלת "ספריית גן לוינסקי" – פרוייקט קהילתי-חברתי-אמנותי שנוצר על ידי גופים ללא מטרות רווח, באזור דרום העיר, ליד התחנה המרכזית. הספריה היא מבנה אדריכלי ייחודי שהוצב בלב הגן, ללא קירות מגנים וללא חציצות מבדילות. היא מכילה ספרים ב-16 שפות, כולל עברית, ומתופעלת על ידי מתנדבים. בשנה האחרונה עברה הספרייה שינויים והתפתחות והרחיבה את פעילותה. היום היא כוללת מרכז תרבות וחוגים לילדים ולמבוגרים שנפתח במקלט הצמוד אליה; קבוצת תיאטרון של פליטים; להקות מוזיקה ומחול הפועלות במסגרת מרכז התרבות; ומרכז לימוד קהילתי ייחודי לזרים.
מטרת הספרייה לגשר בין אוכלוסיות שונות באזור, לפתוח צוהר לפעילות תרבותית לעובדים הזרים ופליטים ולהקל על חייהם הקשים.
"קו תפר" תערוכת יחיד ליוכבד ויינפלד
“Menstruation”, 1976, documentation of performance
שנות השבעים בארץ הן בין השנים הסוערות והמרתקות בהיסטוריה של האמנות הישראלית. תקופה זו מתאפיינת בהתעוררותן של שאלות נוקבות לגבי מעמדן של קבוצות שונות בחברה, בביקורת לגבי האפליה שמנחילה הממשלה ובעקבותיה החלו גם להישמע קולות של מחאה ורצון לשינוי, כל אלה כתסמינים של שבר באמונה העיוורת בשלטון שהביאה בסופו של דבר להחלפתו ב"מהפך" של שנת 1977. בתוך כך, עברה גם האמנות שינוי מהותי, מאמנות שמקדשת את השאיפה לחברה קוהרנטית ואת הקונצנזוס הפוליטי, לאמנות שבוחנת את הפרט ונותנת ביטוי לקולות אינדיבידואליים מסוג חדש. מאמנות מקבלת ואף מפארת, לאמנות ביקורתית.