בזמן אחר או במקום אחר, צמד המילים "מרחב מוגן" יכול להשמע כמונח מעולם הטיפול או הרוח. אבל אחרי השבועיים שעברו עלינו המונח הזה כמובן נטען במשמעויות אחרות לגמרי. ככה זה במקומותינו כשגם מילים תמימות לכאורה כמו "שטחים" או "חללים" הן לא תמימות כלל ועיקר.
התערוכות המומלצות שלנו השבוע עוסקות במרחבים ממשיים ומטאפוריים מהבית החוצה וחזרה פנימה ועושות את מה שאמנות עושה מצוין – מספקות לנו מרחב שהוא גם מוגן ועוטף, אבל גם חשוף ופתוח לשאלות העמוקות ביותר.

בגלריה מנשר תערוכת יחיד של אמן הפירוק והחיבור מחדש אבינועם שטרנהיים; בגלריה אלפרד מביטים האמנים הצעירים רוני קים ועומר שך ממעוף הציפור ועד גובה המדרכה; ובגלריה המפעל בירושלים מפגיש אותנו קובי ווגמן עם השבר של האובדן ועם האיחוי שלאחריו.

מאחלים לכולנו סופ"ש מוגן, עטוף ונעים

שני ורנר וצוות Talking Art

"ספייסר", תערוכת יחיד של אבינועם שטרנהיים. גלריה מנשר, תל אביב

"ספייסר", תערוכת יחיד של אבינועם שטרנהיים. אוצרת: מיקה מילגרום

אבינעם שטרנהיים הוא אמן מטמורפוזות, הוא אוסף גרוטאות שמצא בשיטוטיו ברחובות העיר ובסטודיו הוא מנסר, חותך, מדביק ומחבר ויוצר מהן דבר חדש שהוטמר ונטען במשמעות אמנותית. בתערוכתו החדשה בגלריה מנשר עושה שטרנהיים שימוש ב"ספייסר" – חתיכת פלסטיק קטנה שנועדה לשמור על מרווח בין מרצפות ואריחים בשעת בניה – כמטאפורה לחלל האמנות והמרחב שהוא מציע לתצוגת האמנות. במרכז התערוכה מוצג בית עץ שנוצר – על כל החפצים שבו ופרטיו המדוקדקים – בעבודה עמלנית שיצרה מרחב ביתי שלם ומזמין שרק הדמות האנושית נעדרת ממנו. כך יוצר שטרנהיים – קצת כמו הספייסר עצמו, מעין מרווח ריק אליו יכולה האמנות, או הצופים להכנס.
איפה ומתי: יום חמישי, 27.5, 19:00, גלריה מנשר, דוד חכמי 18, תל אביב. אירוע פייסבוק

"רעפים וחלזונות", תערוכה זוגית של רוני קים ועומר שך

בסוף המאה העשרים ובתחילת  שנות האלפיים התאפיינה האמנות העכשווית העולמית בפניה אל הגרנדיוזי והמפוצץ – בחיפוש מתמיד אחר מה שמכונה "אפקט WOW". אפשר לחשוב על ג'ף קונס, יויוי קוסמה, איי ויוי ודגלאס גורדון כדוגמאות טובות לנטייה הזו. כעת, עם תחילתו של העשור השלישי של המאה ה21 נראה שיותר ויותר אמנים ואמניות, במיוחד הצעירים שבהם, פונים בחזרה אל הפריזמה הביתית והאישית ואל קנה המידה הקטן והאינטימי. האמנים רוני קים ועומר שך, בוגרים טריים יחסית של שנקר, נעים בתערוכתם בין נקודת התצפית הגבוהה והמרוחקת של הגג אל קו המדרכה של הרחוב. במבט הציפור שהם תופסים הם מביטים מהגדול לקטן מגגות הבתים האחרים ועד לריר החלזונות הכמעט בלתי נראה, בעקבותם הם יוצרים מיצב תלוי חלל ומערער חלל. עם שם כזה לתערוכה, אתם יודעים כבר שהסקרנות שלנו נפתחת.

איפה ומתי: יום חמישי, 27.5, 20:00, גלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל אביב. אירוע פייסבוק

"זז", תערוכת יחיד של קובי ווגמן. אוצר: אלעד ירון

במחקר הפסיכולוגי על אובדן מצביעים על כמה שלבים של התמודדות עם אֵבֶל בהם עוברת הנפש בדרכה להחלמה. בלי המעבר בתחנות האלה הריפוי לא יהיה שלם.
בתערוכתו החדשה בגלריה של המפעל משתמש קובי ווגמן במרחב של האמנות כדי להתמודד עם מותו של אביו ולוקח אותנו דרך השלבים והתחנות בדרך שלו להתמודדות עם הכאב. העבודה הראשונה בתערוכה נוצרה כסקיצה בימי מחלתו של האב ושאר העבודות עושות שימוש בדימוי של בית שבתחילה נדמה נטול צבעים ומרוסק ולאט לאט נבנה מחדש ומתמלא צבע וצמיחה. תיאור מרגש של המעבר מהשבר הגדול של האובדן אל עבר האיחוי וההחלמה.

איפה ומתי: יום רביעי, 2.6, 20:00, המפעל, רחוב המערביים 3, ירושלים. אירוע פייסבוק

פינת הבונוס: השקת המגזין "חושך" ותערוכת פופ-אפ. עורכים: עידו גורדון ודוד דובשני

יש כמה סיבות שבגללן אנחנו מתרגשים מהשקת המגזין החדש "חושך" – קודם כל מגזין אמנות חדש זה תמיד כיף ומרגש, במיוחד אחרי תקופה ארוכה בה השיח האמנותי בארץ היה די דל ורזה. שנית, ההשקה תתקים בחלל האמנות החדש והמסקרן "פרטר" שגם הוא חלק מגל חדש ולא מובן מאליו בכלל של חללי אמנות חדשים ועצמאיים שצצים בעיר דווקא בשנה האחרונה. הסיבה השלישית וחשובה מאוד – אחד משני העורכים, דוד דובשני הוא כמובן מדריך משובח ואהוב שלנו. בהצלחה!

איפה ומתי: יום חמישי, 27.5, 18:00, עד יום שבת 29.5, פרטר, פרישמן 37, תל אביב. אירוע פייסבוק

"רעפים וחלזונות", תערוכה זוגית של רוני קים ועומר שך. גלריה אלפרד תל אביב

עד הלימודים בבצלאל עסק האמן דייויד רייכמן גיבס בעיקר ביצירה תלויית מקום ובזליגה בין האומנות והטריטוריה בה היא מוצגת. פרוייקט הגמר שלו מתמקד בייצוג ויזואלי של לאום על ידי הדגל שלו, בפירוק הנראות והמושגיות של הדבר. בזמן הסגר הקורונה נולדה עבודה רביעית בסדרה שהוצגה בתערוכת הגמר שלו.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.

ספר קצת על מי אתה ומה אתה עושה
נולדתי באמסטרדם, עליתי לארץ ב-1986 כשהוריי התפצלו. אבא אמן, אמא אמנית -ציירת. גדלתי במרכז תל אביב ברחוב שינקין. אפשר להגיד שאמנות היא חלק מהותי בחיי משלב מוקדם יחסית, ולאו דווקא מתוך בחירה.
חזרתי להולנד מיד לאחר השחרור מהצבא ללמוד תואר ראשון באקדמיה לאמנות במזרח הולנד. למדתי ארבע שנים במחלקה קטנה מאוד שרק הוקמה בזמנו מסביב למחקר של נושאים הקשורים "למרחב הציבורי" בניסיון למצוא איזשהו מרחב ביניים בו ניתן ליישב או לדון בנושאים חברתיים דרך האמנות והתכנון. זה מאוד הולנדי לנסות ליישב דברים, לחפש "מוצא" או "פתרונות" שהם ברי קיימא מבלי להרעיד את הקרקע יותר מדי. אבא שלי ז"ל (בריטי אגב), נהג לומר שההולנדים אינם מעזים להרים את ראשם מעל לקו הדשא – מטפורה לתסביך נחיתות אצל ההולנדים הקשור באופן טבעי להיותם מדינה הנמצאת מתחת לפני הים. בכל אופן אני מרשה לעצמי לצחוק פה על ההולנדים, ועל עצמי, בזמן שהאמת היא מורכבת ולעיתים מרירה. ההולנדיות טבועה בי, כך גם האנגליות (והמראה החיצוני) מאבא, בזמן שאני גם ישראלי שלא לגמרי מצא את מקומו פה. אני מניח שאני קצת היברידי – יש שיאמרו שזו נחלתו של של מי שהוא בעמדה פריבילגית אבל התחושות שמלוות אותי הן לרוב תחושות של חוסר השלמה ובלבול – מצב של לימבו שבסופו של דבר גם נוכח בעבודות החדשות.
אני פסל, לא כל כך יודע כיצד להגדיר זאת למעט התהליך של לנסות להשיג שליטה כלשהי בחומר. אני לרוב מוצא את נקודות ההתחלה שלי במפגש עם חומרים או רגעים ביומיום הנשארים איתי מאיזו סיבה, שאינם עוזבים אותי לאורך תקופות ארוכות. עד לתחילת לימודי בבצלאל עסקתי בעיקר בניסיון לייצר עבודות הנטמעות בסביבתן – עבודות שנעשו במרחבים ציבוריים שונים. התמדתי ביצירה שהיא תלוית מקום ותלוית הקשר מרחבי – עירוני. בעבר חשבתי על האמנות כתגובה ייחודית למקום או לסיטואציה ספציפיים ויצירה שמתאפשרת רק בתנאים האלה. היום זה אחרת. אני עדיין עובד עם חומרים שמישים מן המוכן, כל מיני שאריות או חומרים זולים בכל אופן שאני מוצא, אבל מבחינה רעיונית לפחות אני יותר מעוניין שהאמנות שלי תהפוך לניידת יותר, שתגלם בתוכה את האופציה להתרחבות כעקרון מושגי.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?

טוב, ללמוד תואר שני באמנות זה לא בדיוק "לימודים" במובן הרגיל. יותר מכל דבר אחר זה הרעיון שאתה מתחייב לשים את עצמך במרכז של בחינה עצמית ותחת ביקורת שהיא הדדית לשאר חבריך לספסל.
למדתי הרבה. זו תקופה אינטנסיבית. יותר מכל נהניתי לדבר עם המרצים בפגישות האישיות בסטודיו. זה לא רק הדברים שנאמרו שם שהם תמיד הרחבה משמעותית על פעולה שבסופו של דבר נשארת לרוב די פרטית בסטודיו, זה גם תרם לי להבין משהו על אופני הדיבור מסביב ליצירה באופן כללי. לדעת לא רק לעשות את האמנות אלא גם ללמוד לדבר את האמנות זה משהו שחווים בתואר הזה באופן טבעי מכורח הנסיבות. לפעמים היה נדמה שמה שנאמר בשיחה בסטודיו הופך כמעט ליותר משמעותי ממה שבאותו רגע נעשה שם.

תמונות הצבה "מועדון הדגל". קרדיט צילומים: דניאל חנוך

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?

סיום התואר כמובן נדחה בשל הקורונה. נוצר מן מצב שבו אנחנו מקבלים עוד חודשיים לעבוד לקראת ההצבה של תערוכת הסיום. אני חושב שכולנו באותה דעה שזה רק עזר לדברים להתגבש עוד יותר אבל אני כן אוסיף שזה כמובן קרה בתנאים שלא הכרנו לפני כן ואל מול תחושות מאוד מעורבות בנוגע לעתיד האנושות. תוך כדי העבודה סביב תערוכת הגמר צצו תהיות הנוגעות לעצם המשמעות של האמנות בעיתות של משבר. מצד שני אולי זו בעצם השאלה היחידה שתמיד צריכה הייתה להישאל.

בסופו של דבר מתוך ארבע עבודות שהצגתי בתערוכה, אחת נולדה בתקופת הסגר. כל העבודות מתייחסות לתצורות מוכרות מדגלים שונים אך עושה בהן שימוש שבכוונה מערער על התפיסה שלהם כייצוגים שלמים או "ריבוניים". אלמנט מרכזי בהצבה הינו בצורת כוכב ומופיע במקומות ואופנים שונים. בעבודה שהשלמתי במהלך הסגר, מופיע הכוכב המחומש כקונסטלציה מפורקת. הדימוי המקורי מבוסס על דגל קיים של מדינה וירטואלית (מדינה זעירה) שמצאתי במהלך שיטוטי האינסופיים ברשת בחיפוש אחר נקודת מוצא אפשרית. מצחיק שדווקא עבודה זו לקחה אותי הכי רחוק מבחינה גיאוגרפית שכן אותה מדינה וירטואלית מיועדת להיווסד באזור הקוטב הדרומי בזמן שאני מוגבל להסתובב במאה מטרים מסביב לבית.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הצגתי ארבע עבודות תחת הכותרת הכללית "מועדון הדגל". למעשה מעין תערוכה בתוך תערוכה. בחרתי להעמיד במקבץ הזה עבודות שמבחינת הנראות שלהן מתייחסות לאופני ייצוג שהם כמעט מוחלטים אך עם זאת גם מבקשות לשחרר את הדמיון הפוליטי שלנו. העבודות מציעות מודלים אפשריים הנשענים מצד אחד על מערכת פרגמטית של ייצוג, לדוגמה השפה של דגל או השימוש בצבעי לאום שונים, ומצד שני מתייחס אליהם מחוץ להקשרים הרגילים שלהן או מחוץ להופעתן הרגילה במרחב.
עניין אותי כיצד ייצוגים מסויימים מבליחים לרגע במרחב אבל לא לגמרי באופן רציונלי, שהוא לא על פי הרציונל המקובל. העבודות חוקרות את החיבורים בין ייצוגים שזהותם קשורה לנקודות המגע בין כוחות שונים אבל לא באופן שמציג את הכוחות האלה כחלופות בלעדיות אלא שהבניית זהותם מתרחשת בד בבד עם זיהום הדדי. מבחינה מדיומאלית יש שימוש בחומרים העומדים בסימן של ניידות כמו למשל מדפי מתכת מודולריים הניתנים בקלות לבנייה ופירוק או חפצים אחרים שמקורם בניידות כמו למשל ארגז קרטון של סחורה, שעל אף הדלות שלהם גם חווים בתוכם את האפשרות הפרודוקטיבית להוליד מבנים אסתטיים שמחוללים התקה במרחב.

מה החלום? איך אתה רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?

מה החלום? האמת היא שאני לא ישן הרבה, חולם בהקיץ. הלימודים בתואר הביאו אותי למקום שרציתי, נאמר בפשטות, להיכנס לתהליך עבודה ממושך בלי הפסקות. מעל לכל הייתי רוצה שכך ימשיך. הייתי מאחל לעצמי להמשיך להעיז לקחת סיכונים ולהתמיד בחיפוש.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
זה באמת תלוי בעומק המשבר שעוד לא עבר אותנו. מאחר ואנחנו עוד בתוכו קשה לנבא לאיזה שינויים זה יוביל. מטבע הדברים יש ניסיון לייצב את המערכת אבל שוב, יכול להיות שאנחנו לא לגמרי מבינים עד כמה אנחנו קרובים לסף התהום, מה נמצא בתחתית וכיצד נטפס חזרה. הזמנים האלה מזמנים בייתר שאת הכרח לשינויי תודעתי ביחס לסדרי הכוח הישנים. השאלה המהותית היא לאיזה מציאות נקום לאחר המשבר. השיח הביקורתי נמצא ביחס ישיר למציאות הפוליטית והוא מסמן איזשהו היעדר שאת מקומה תופסת האמנות. לכן, שוב, השאלה שצריכה להישאל היא לאיזה מציאות פוליטית אנחנו קמים.
בהקשר של העבודות שהצגתי, מאוד מעוניין לראות כיצד המשמעות שלהן השתנתה לאור ההתפתחויות בתקופה האחרונה. בעבודת הקרטון למשל מופיעה תמונה של ארץ ישראל השלמה (בצהוב) ובתוכה מסומנת בקעת הירדן כנקודה קטנה בצבע לבן. זה היה פרט שולי יחסית בעבודה אבל הפך מרכזי יותר בעקבות תוכניות הסיפוח שמאז ירדו מן הפרק. דוגמה נוספת לכך ניתן לראות גם בעבודת העמוד/מנסרה בצורת המגן דוד. הסידור המשתנה של הצבעים (ירוק, לבן, אדום, שחור) מייצג דגלים רבים. באופן המיידי מתגלים דגלי פלסטין, סודן, הונגריה וכעת גם איחוד האמירויות. ככל שנרמזים עוד ועוד ייצוגים מתוך הצבעים, ההקשר לישראל או למגן דוד הופך למורכב יותר.

האתר של גיבס בקישור

שלומית לב רן למדה במקביל בבית ספר פרדס ובמדרשה לאמנות. שני בתי הספר מייצגים גישות שונות, אחד חילוני והשני דתי. עם זאת, השילוב הזה הפרה את היצירה ואת המחשבה על אמנות. כעת היא מציגה שתי תערוכות גמר במקביל, והפיצול ביניהן מחדד את העיסוק שלה בנקודות מבט שונות של בגרות וילדות.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
קוראים לי שלומית לב-רן , אני בת 28 ובימים אלו אני מסיימת את התואר הראשון שלי באומנות ובחינוך לאומנות, במסגרת ביה״ס הגבוה לאומנות פרדס שמשולב עם המדרשה לאומנות בבית ברל. זה נשמע מסובך וזה באמת קצת מסובך… את מרבית לימודי האמנות המעשיים אנחנו עושים בפרדס, ואת הלימודים האקדמיים במדרשה. ובגלל שאני במסלול לימודים מואץ – ניגשתי השנה לשתי תערוכות גמר ששתיהן מוצגות החודש במקביל.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
כאמור, למדתי בשני מוסדות במקביל. הפיצול הזה משונה, אבל במוזרות הזאת קרו הדברים הכי מעניינים. קצת כמו ללכת לשני פסיכולוגים בו זמנית.
"פרדס" הוא מקום חדש, קטן ואידיאליסטי. בעצם זה בית ספר דתי אבל אני למדתי להיות בו למרות שאני לא דתיה. אני חושבת שאני נמשכת לאידיאלים גם (ובעיקר) כשהם לאו דווקא שלי. משהו בתחושה ההיפית שהכל תלוי בנו, שיש דינמיות. לפעמים זה מתסכל, כשנתקלים בחוסר אירגון או כשמרגישים שלמקום הלימודים אין כח פוליטי בשדה האומנות. אבל בדיוק בגלל זה יש איזושהי הרגשה שהסטודנטים והסגל צריכים להיות הכי טובים וחובת ההוכחה היא עלינו. זה משהו שמאוד מפעיל אותי ליצור. לגבי המדרשה, בהחלט נהנתי מהמקצועיות ומהאפשרויות הרבות שעומדות בפני הסטודנטים. אבל מה שמוזר זה שזאת אמורה להיות הצלע החילונית והחופשית כביכול של התוכנית, ודווקא שם קרו מידי פעם היתקלויות עם מרצים חילונים לחלוטין שהגישה שלהם הייתה הרבה יותר קונפורמיסטית ו״רבנית״.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרויקט עצמו?
בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היתה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
אני מציגה שתי תערוכות גמר במקביל. חלק מהעבודות, שתי עבודות וידאו וקולאז' דיגיטלי, חוזרות על עצמן. את היתר – הרבה ציורים, חילקתי בין שתי התערוכות באופן שמתאים למקום\לחלל ולמהלך הספציפי לכל תערוכה. שתי התערוכות עוסקות בחילופי נקודות מבט בין ילדות ובגרות וכל אחת מהתערוכות היא נקודת מבט בפני עצמה. אמנם רוב הצופים יחוו רק אחת מהתערוכות, אבל מבחינתי הפיצול הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך שאני מנסה לייצר. המפתח לשתי התערוכות מבחינתי הוא עבודת הקולאז' הדיגיטלי המופיעה בשתיהן בה לקחתי שתי תמונות שלי, אחת מגיל וחמש ואחת עכשווית ובאמצעות פוטשופ החלפתי ביניהן את העיניים כך שהן מתבוננות זו בזו אחת באמצעות עיני השנייה. העבודה הזו מייצגת בשבילי את המהלך האמנותי שלי שמדבר על נקודות המבט המתחלפות של ילדות והתבגרות.
את התערוכה במדרשה אפשר לראות עד ה 13.9. התערוכה בפרדס נסגרת ב-1.9, אבל ניתן לבקר בגרסת הסיור הוירטואלי שלה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אני רוצה להמשיך לעשות אומנות ולהציג את האומנות שלי, ואני מקווה שהיא תתקבל באהבה. התקווה והצורך להתקבל באהבה מפעיל אותי לא פחות מהדימוי או מהפעולה האומנותית עצמה. הרעיון לשלב בני נוער בתערוכה שלי הגיע מהצורך הזה – שהאומנות שלי תאהב על ידי בני נוער. כשאני הייתי נערה החוויה של להיות מושפעת מאומנות צרובה לי בזיכרון, ולכן יש לי אמון בשיפוט של בני נוער את האומנות שלי – שיפוט חם, קרוב, לא מלומד. זה צורך בוגר וילדותי (או שאולי אני צריכה להגיד ״מתיילד ומתבגר״) באותה המידה.
בגלל שחוויית הלימודים שלי לא הייתה חוויה של בועה, אני מקווה שאחרי שאסיים ללמוד, מתוך רצון להשתלב בעולם האומנות, אני לא אמצא את עצמי נכנסת לתוך אותו השיח הפנימי הסגור. אני מקווה ליצור בעולם ומהעולם, להיות אומנית טובה אבל גם בת משפחה טובה ובת אנוש טובה. יש סיפור מפורסם על בעל התניא שנזף בתלמיד שלו על שהיה שקוע כל כך בלימוד התורה, ולא שמע את התינוק שלו בוכה. אני מקווה ליצור מתוך קשר לעולם, מתוך הכרת תודה על ההזדמנויות שאני מקבלת ולא באופן מנותק.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אני חושבת שאומנות טובה כשהיא שואלת שאלה או מציגה קונפליקט ולא רוצה לפתור אותו. התבוננות באומנות, בעיני, היא היכולת להשתהות בתוך הבעיה. ובתקופות של משבר כמו משבר הקורונה יש בהתבוננות באומנות משהו תרפי ומתקן. אנחנו חיים בתקופה של שפע, ויש הרגשה שהעולם מנסה לשמר את עצמו כמה שהוא יוכל. אנשים חרדים מלהישכח יותר מתמיד, מתעדים הכול, מגבים כל מה שהם יכולים. קצת נדמה כאילו מיצינו את מה שיכולנו בעולם הממשי, ואנחנו עוברים לכבוש המימד הווירטואלי. גם אני כמו כולם, חרדה להישכח. אבל אני נוטה לא לסמוך על השימור האינטרנטי. לכן אני כל הזמן חוזרת לציור. בסופו של דבר, אחרי שעבודות הוידאו, הצילום והפרפורמנס ייעלמו, אני מקווה שאת הציורים שלי יצליחו למצוא יום אחד בעוד כמה אלפי שנים, באיזה כד במערה ליד ים המלח, ויגידו, ״אה. הייתה השלומית ההיא בעולם״.

התערוכה הוירטואלית של בוגרי פרדס בקישור