להתראות 2018! שני ורנר והחברות בארטרנטיב מסכמות שנה של תערוכות

התערוכות שעשו לי את 2018 – שני ורנר מסכמת שנה
השנה פספסתי הרבה תערוכות. פספסתי את נבט יצחק במרכז לאמנות עכשווית, פספסתי את טוני נבוק באטליה שמי בצפון, את "שפע" באוצרותה של הלה כהן שניידרמן במוזיאון בת ים, פספסתי את פסטיבל הצילום, ורוב הסיכויים שלא אגיע לתערוכה המדוברת במוזיאון פתח תקווה, למרות שאני מאוד רוצה. אבל… ה"פספוסים" האלה היו למען המטרה הכי חשובה שיכולה להיות, אני לא מצטערת לרגע ובפרט שגם יצא לי לראות לא מעט תערוכות נהדרות. בתוך כך וכמיטב המסורת שלנו, בחרתי את התערוכות שעשו לי את השנה – מגוונות, מצחיקות, אפלות, מעוררות מחשבה, תערוכות של אוצרות נהדרת ושל מראות יפים. אז הנה הן, התערוכות שעשו לי את שנת 2018.
וכיוון שגם הביקורים שלנו בחו"ל התמעטו השנה, הזמנתי את החברות שלנו מ"ארטרנטיב", לדווח על התערוכות שהן הכי אהבו באירופה השנה (ויש גם צ'ופר בסוף הרשימה)
מחכה כבר לשנה הקרובה ולכל הטוב שהיא תביא עמה!
שני ורנר

הירושי סוגימוטו במוזיאון תל אביב וכריסטיאן בולטנסקי במוזיאון ישראל
שתי התערוכות הללו תצטרכנה לחלוק את המקום הראשון בבחירות שלי. תהיה זו שותפות הולמת, כי מעבר לעובדה שמדובר בתערוכות יחיד של ענקי האמנות העכשווית הבינ"ל, קיים דמיון גם בתכנים שעולים מן התערוכות. בולטנסקי (צרפת) וסוגימוטו (יפן) משתמשים בצילום כמדיום העיקרי של הפעולה שלהם, ועוסקים גם בדיון פנים אמנותי על תכונותיו של זה. כאשר באים לחקור ולעסוק בצילום עולות בדרך כלל סוגיות קבועות שטמונות במדיום וביניהן העיסוק בזמן ובשל כך גם במוות. עיסוקו המורבידי של בולטנסקי נובע מהצלקות שהשאירה מלחה"ע השנייה, ואילו סוגימוטו מבכה את מות המודרניזם ואת תחלואיו של העידן העכשווי לעומתו. כך וכך, מדובר בשתי תערוכות יפהפיות ונוגעות ללב; תערוכתו של סוגימוטו עוד רצה (מוזיאון תל אביב) – לא לפספס!
על תערוכתו של בולטנסקי באתר מוזיאון ישראל
על תערוכתו של סוגימוטו באתר מוזיאון תל אביב

"גורילה שחורה ורעה כשכחה", תערוכה קבוצתית, אוצר: ניר הרמט, גלריה מקום לאמנות
כשהאוצר ניר הרמט מחליט להיות פיוטי, הוא עושה זאת עד הסוף, ובתערוכה הזו – הוא באמת הבריק. בעיניי זו היתה התערוכה הקבוצתית הטובה ביותר שנראתה בגלריה מקום לאמנות. התערוכה התבססה על שירה של יונה וולך 'מפלצת האיילה'. שירה של וולך מתאר את הרגע המצמרר שבו המפלצת הפנימית – זו שטמונה בכולנו, מצליחה להתגבר ומביאה עמה את החשכה. הרגע המאיים והמצמרר הזה היה טמון בכל העבודות שהוצגו בתערוכה, בדרכים שונות. זה לא פשוט ליצור תערוכה קבוצתית על נושא שהוא גורף מאוד אך גם אישי מאוד בה בעת. אוצרות במקרה כזה צריכה להיות מאוד רגישה ולהיזהר מקלישאות או משטיחות. איכשהו זה עבד. יתרה מכך, התערוכה הציגה תמונה מונוכרומטית כשמרבית העבודות היו בגווני שחור ולבן, כיאה לגורילה שחורה ורעה כשכחה.

"שיקום שכונות", תערוכת יחיד של דיוי בראל, גלריה אינדי

"שקרים ואבקת כביסה" תערוכה זוגית של זמיר שץ ובלה וולובניק, גלריה רוזנפלד
האמת, אני עוקבת אחר עבודתו של זמיר שץ כבר הרבה זמן, וקשה לי לומר שאהבתי אותה במיוחד. אדרבא, נראה לי שזו אמנות שקל לשנוא: ציור רע, גס, מתריס והרבה פעמים לא מובן. בתערוכה הנושאת את השם המופלא "שקרים ואבקת כביסה", חבר שץ לזוגתו בלה וולובניק והחיבור הזה היה מוצלח ביותר. בתערוכה הוצגו עשרות ציורים בגדלים שונים אשר הציפו את קירות הגלריה ויצרו חוויה עוטפת לצופה. השתקפו מהם סצנות שונות בחייהם של הזוג המוזר – טקסי חניכה, תיעוד של ציור משותף, תמונות סלפי מצוירות ועוד. היה משהו סקסי בתערוכה הזו, שופע, צבעוני ומציצני; עם זאת, לצד הרומנטיקה שבדבר, השתקפה בתערוכה תמונת מצב מאיימת ומדכאת למדי של החיים בעידן העכשווי, על האלימות, הזילות, השעמום והניכור שמאפיינים אותם.
על התערוכה באתר גלריה רוזנפלד

"שיקום שכונות", תערוכת יחיד של דיוי בראל, אוצרת: נוגה דוידסון
אני מתה על דיוי בראל! אחד היוצרים השנונים והפואטיים שנראים במחוזותינו, ועם זאת צנוע ולא יומרני. המדיום של בראל הוא צילום, אך במרבית המקרים הוא אינו עוסק בצילום ישיר, כי אם משתמש בטכניקה של קולאז' – אשר הפכה לאחד מסמני ההיכר של יצירתו. הוא מרכיב צילומים מן המוכן – צילומים ישנים שהוא צילם, לצד דימויים מגלויות, ז'ורנלים, לוחות שנה ישנים ועוד. בתערוכה "שיקום שכונות" חיבר בראל יחד אתרי נופש ציוריים ושיכוני מגורים מתפוררים – כאלה שנבנו במהירות בשנותיה הראשונות של המדינה ונועדו לתת מענה לרבבות העולים שצבאו על הארץ. כולנו מכירים את פניהם המדכדכים של שיכונים מטים לנפול ברחבי הארץ, והוא שותל אותם דווקא בלב גלויות נוף מרהיבות ביופיין. המחבר המוזר הזה יצר תמונה משעשעת, ובה בעת ביקורתית ונוקבת על האידאלים הסותרים שנמכרו בגלויות יפות, אך גם בבניית הארץ ובאידיליה הציונית בשעתה.
ממליצה בחום לעקוב אחר בראל באינסטגרם davibarell@

פסי גירש, מתוך התערוכה "גורילה שחורה ורעה כשכחה", גלריה מקום לאמנות, תל אביב

ארטנטיב בוחרות את התערוכות שעשו להן את השנה באירופה
יאיוי קוסמה,  The Moving Moment When I Went to the Universe, לונדון
האמנית היפנית יאיוי קוסמה (Yayoi Kusama) נושקת ל-90 אבל ממשיכה להיות פוריה ביותר ולרתק את הקהל עם עבודות ענק צבעוניות שניתן להיטמע בתוכן. השנה הציגה בגלריה Victoria Miro בלונדון את התערוכה The Moving Moment When I Went to the Universe, תערוכה ששיגעה את העיר וכמעט אי אפשר היה להשיג אליה כרטיסים. קוסמה הציגה ציורים חדשים, כמו גם פרחי ברונזה ענקיים ומנוקדים, דלעות הברונזה המנוקדות והמאירות המזוהות עמה מתחילת דרכה, ו"חדרי אינסוף" עתירי מראות. הכל בסגנון עז צבע וטוטאלי הייחודי לה.
עוד באתר הגלריה

תומס סרסנו, On Air, פריז
הפלה דה טוקיו (Palais de Tokyo) הוא אחד האתרים החשובים לאמנות עכשווית בפריז כיום, ואחד הפחות מוכרים למבקר הישראלי. מדי שנה מעניק המרכז הייחודי הזה carte blanche לאמן מסקרן לעשות בחלל כרצונו ולנצל את כולו להצגת עבודתו. השנה הוענק הכבוד לאמן הרב-תחומי Tomas Saraceno, שעושה שימוש גם במחקרים מדעיים מתחומי מדעי החיים והסביבה. ואכן, מאבק כוכבים ועד קורי עכביש, התערוכה On Air שהציג סרסנו טווה רשת של יחסי גומלין בין האדם לסביבתו, בין האנושי לדומם ולחי, רשת שקשה לתאר אך אולי ניתן לחוש.
עוד באתר המוזיאון

נוסעים לאירופה בקרוב? הבטחנו לכם צ'ופר ואנחנו מקיימים
לקוחות Talking Art זוכים ל10% הנחה בסיורי האמנות של ארטרנטיב בבירות השונות באירופה, בחודשים ינואר ופברואר.
למימוש ההטבה מוזמנים להירשם לסיורים ישירות דרך האתר בקישור הזה. בסעיף ההערות אנא כתבו את הקוד TalkingARTernative לשאלות נוספות ולהזמנת סיורים פרטיים ניתן לפנות ל- admin@arternative.guide

יאיוי קוסמה,  The Moving Moment When I Went to the Universe, לונדון