יצירה טרייה. ראיון עם ענבל הופמן

משבר הקורונה שינה את פרוייקט הגמר של ענבל הופמן. מה שהתחיל בתור יצירה עם אופי חברתי מאוד, כבר לא התאים ובמקום זאת חפצי היום יום מהמרחב הביתי, הרכיבו את המיצב הסופי.
שני ורנר בראיון שני בסדרה "יצירה טרייה" עם בוגרי בתי הספר לאמנות של שנה"ל הנוכחית.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
שמי ענבל הופמן, אני עוסקת באמנות משנת 2012, לפני כן עסקתי הרבה שנים בעיצוב ואיור. גרה בתל אביב, שני ילדים, שלושה חתולים, מעלית וחניה. אני חושבת על עצמי בתור אמנית 'רב תחומית' כי לפעמים יוצאת לי איזו עבודת וידאו, אבל אני בעיקר פסלת, בעיקר מיצב, בעיקר תלוי מקום….עד היום כל הפרויקטים שעשיתי והצגתי התייחסו, ועל פי רוב גם צמחו מתוך התאמה לחלל נתון בו הוצגה העבודה.
איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
עברו עלי שנתיים לא פשוטות במחלקה לאמנות, את התואר הראשון עשיתי בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, ובין התואר הראשון לשני צברתי שנות עבודה, שנות סטודיו ודי הרבה פרויקטים.
קיוויתי שהלימודים יתנו דגש על תאוריה עכשווית, ניתוח טקסטים וניתוח עבודות אמנות, קריאה ביקורתית והעמקת השיח בנושאים תיאורטיים – שזה צד אצלי שהיה בחסר וקיוויתי שישלים את הצד המעשי של עבודתי. אולם התברר לי שהתכנית מבוססת בעיקר על עבודה עצמאית בפורמט של ביקורי סטודיו, אז העמקתי בצד התיאורטי כמה שניתן בעצמי (ממש עפתי על כתיבת העבודות העיוניות…).
בנוסף היה קושי בהתכוונות לפרקטיקה תלוית מקום, כי אתה עובד בסטודיו ללא אופק תצוגה, בלי לדעת מה יהיו התנאים הפיזיים שתקבל במועד ההגשה של הפרויקט, מה שאילץ אותי לשנות את אופי העבודה שלי במהלך התואר ,  וזה גם השפיע על ההיערכות לפרויקט הגמר, מאחר וקיבלנו שיבוצי תצוגה הרבה אחרי שהפרויקטים כבר היו מגובשים.
היום יש נטייה אצל מרבית האמנים ובכללם הסטודנטים, לעשות עבודות שמגיבות לחללי התצוגה מתערבות הם ומפעילות אותם, והניתוק מנתוני התצוגה במהלך העבודה הוא דבר שצריך להתמודד איתו. בנוסף רוב השנה השנייה גם עבדתי על תערוכת יחיד שהייתה מיועדת להיפתח בסוף מאי במוזיאון ישראל, כך שעבדתי מאוד קשה לסיים את העבודות לתערוכה ולתואר במקביל.
אלו היו שנתיים קשות, ועבורי זו הקלה גדולה לסיים את התואר, חיכיתי שזה יהיה מאחורי.
האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
היציאה לסגר שינתה את התוכניות שלי לחלוטין, תחילה הורחקנו מהסטודיואים ועברנו ללמידה בזום. בשלב הזה התחלתי להבין שהפרויקט שתכננתי, שהיה גם תלוי מקום וגם התבסס על שיתוף הקהל והיה לו אופי מאוד 'SOCIAL' אין לו היתכנות במציאות של סגרים וריחוק חברתי. בנוסף, כל התפיסה 'תלוית המקום' שמאפיינת את היצירה שלי בדרך כלל לא הייתה רלוונטית כיוון שהבניין בו היינו אמורים להציג היה מיועד להריסה (בתאריך סיום הלימודים המקורי). לסיום, מאחר שכאמנית אני מגיבה למה שאני חווה, מצאתי את עצמי מתחילה תהליך עבודה על פרויקט חדש כראקציה למצוקת הבידוד ולמהדורות החדשות, זה הפרויקט שבסופו של דבר הצגתי בתערוכת הגמר.

פרוייקט הגמר של ענבל הופמן. בצלאל תואר שני 2020

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הצגתי מיצב מותאם חלל, שפירק את פנים הבית שלנו בימי הסגר והרכיב אותו מחדש. בפרויקט היו ייצוגים של בני המשפחה דרך חפצים אישיים, והרבה התייחסות לזמן שהולך לאיבוד כאשר הוא מושקע בפעולות תחזוקה ביתיות שונות. המיצב הפיסולי שבניתי יצא מתוך רגעי הבהלה והשעמום שאפיינו את ימי הסגר, כדי להזיז את הזמן בכוח קדימה התחלתי להתעסק עם כל אספקט של שאריות חיינו בבית: כביסה, כלים, הכנת ואגירת מזון, ניקיונות וצריכה מוגזמת של אלכוהול (מול מהדורות החדשות המדכאות) כל אלו הפכו לאיברים מתוך יצירה פיסולית טוטלית שמאכלסת את חלל התערוכה בצורה שתלטנית מרצפה עד תקרה.
הצורך לשנות וללוש מחדש את המציאות לצורה של פסל, ולכפות את הפסל הזה על החלל בתערוכה, היו הדרך שלי לייצר אשליה של שליטה על חיי ועל המרחב שלי, בתקופה בה כולנו הרגשנו שאיבדנו כל ריבונות על חיינו למול הנגיף ופעולות הממשלה.
מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
למען האמת החלום כבר כמעט התגשם במאי, מאחר והתכוננתי לתערוכת יחיד במוזיאון ישראל במקביל לסיום התואר. נכון לעכשיו המוזיאון טרם חזר לפעילות מלאה כך שהתערוכה ממתינה בארגזים, אז אני מאוד מקווה שהחלק הזה יסתיים בקרוב ויהיה תאריך פתיחה חדש. מלבד זה אני מקווה להמשיך ולהציג בתכיפות פרויקטים מעניינים; אני מרגישה שהיכולת שלי הולכת ומשתכללת, הולכת ומתמקצעת מהתקנה להתקנה, ומחלל לחלל. אז אני מקווה להמשיך את המגמה לכיוון של bigger and better, להמשיך וליצור דברים מעניינים יותר ומאתגרים יותר כל הזמן.
מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
כדי לענות על כך צריך פרספקטיבה של זמן, שעדיין אין כי אנחנו עוד בתוך זה. אני לא יודעת אם יגיע גל של אמנות פוליטית שתזעק את זעקת אי השוויון, או שהאמנות המקוונת תתפוס תפקיד יותר משמעותי בשל תנאי הריחוק.; ואולי בכלל להפך, שהמחאה ברחובות תהפוך בעצמה למצע לגילויים של אמנות. דבר אחד בטוח, תסיסה רוחבית בכזה סדר גודל לא נראתה כבר שנים, הקריאה לסדר חדש, ההתפקחות מהסקטור הניהולי ברמה לאומית ואוניברסלית, יעביר טלטלה את דור היוצרים הנוכחי, כי אמנות במהותה היא מתמר ( transducer ) של רוח הזמן.

פרוייקט הגמר של ענבל הופמן. בצלאל תואר שני 2020