החיים והמוות בגלריה אלון שגב

אם יש משהו שאני אוהבת זה תערוכות שמרגשות אותי, ותערוכתו של איתן בן משה בגלריה אלון שגב בתל אביב, היא בדיוק תערוכה שכזו. המיצב המרשים שבנה בן משה בחלל הינו מיזוג מושלם של שליטה מדויקת במדיום הפיסול ובחומר, ושל אמירה רומנטית סוריאליסטית על עולם שהיה ואיננו ואשר מתגלמת בחומר באופן מדויק ומרגש להפליא.

האלמנט המרשים ביותר בתערוכה הינו מיצב פיסולי גדול ממדים שנמצא במרכז הגלריה. מדובר על שולחן עשוי מראה ועליו מפוזרים שברי חפצים כגון כוסות קריסטל וכלי שולחן אחרים, ולצדם כוכבי זכוכית, פרחים וקורי עכביש. כולם עשויים מזכוכית, פלסטיק וקריסטל, חלקם נעשו בטכניקות ניפוח זכוכית מסורתיות ואחרים נעשו במדפסת תלת ממדית. זה לצד זה שוכנים החפצים וערוכים כמעין משתה עשיר אשר קפא בעת הווייתו ונשאר דומם במשך זמן רב, עד שכסוהו האבק וקורי העכביש.

הצפייה בפסל המדהים הזה עוררה אצלי תחושה נוגה. יש בו מיזוג בין עולמות, של יופי מסמא ושל אמת מכוערת, של עושר נוצץ ושל התנפצותו, של חיות ושל ריקבון ומוות, וכאמור גם של מסורת לצד טכנולוגיה חדישה. המפגש הדיסוננסי הזה בין הדברים שלח אותי לאינספור דימויים מתולדות האמנות ומהתרבות הפופולרית, מספרות, קולנוע ואף וידאו קליפים (למשל של השיר "צלו של יום קיץ" של יזהר אשדות). מפגשים של עשירים נהנתנים אשר יוצאים מכלל שליטה ומגיעים אל קצה גבול היכולת עד אשר הם מתנפצים וחושפים את האמת המכוערת שמאחורי המסכה.

על פי ד"ר איה לוריא אוצרת התערוכה, שם התערוכה "האור הלבן" מתייחס לכמה מקורות. לתופעה של אנשים שחוו מוות זמני ומתארים את אותו אור לבן הקורא להם אל עבר העולם הבא, לתחושת הבוקר שלאחר שכרות קיצונית – בהשאלה מאלבום של להקת ה-Velvet Underground, ולתאוריות רוחניות כאלה ואחרות. שלושת ההתייחסויות הללו מתארות היטב את אשר קורה בתערוכה ואת התחושות העולות מהצפייה בה.

תחושות אלה מגיעות לכדי שיא דווקא בעבודת הווידאו הקטנה שמוצגת בפינת הגלריה. ברבורים שצולמו כאילו בצילום אגבי בעודם מדשדשים בבוץ בשולי נהר התמזה. שוב, ההבטחה הנוצצת פוגשת את המציאות האפורה, שוב החלום מתנפץ. שוב מציאות יום יומית וחסרת ייחוד.

גשו לראות את התערוכה הנפלאה הזו. זה ישתלם לכם, מבטיחה.
איתן בן משה, "האור הלבן", אוצרת: ד"ר איה לוריא. גלריה אלון שגב, שד' רוטשילד 6, תל אביב. נעילה: 7.2.14