"מלח הארץ" לרוץ ולראות

זה לא קורה הרבה שרואים יצירת אמנות, ויודעים שהמראה הזה הולך לשנות את חייך. אבל כשזה קורה, אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון בחיים שלי, ושהמצפנים שלי עובדים, שאני מסוגלת להתרגש ככה, ולהמשיך ללמוד ולקבל השראה. זה מרומם את הרוח, גם כשמדובר ביצירת אמנות החושפת את העוול הגדול שהאנושות מקיימת מדי יום. כך קרה לי כשנתקלתי ביצירתו של הצלם הברזילאי סבסטיאו סלגדו, ובסרט הדוקומנטרי עליו שביים וים ונדרס "מלח הארץ".

כמו הרבה צלמים דגולים לפניו, גם סלגדו הגיע לצילום במקרה כאשר החל להשתעשע במצלמה של אשתו. הצילום הראשון שלקח, היה פורטרט שלה. ככה במקרה, מכוון את המצלמה אל עבר אהובתו ולוחץ על הכפתור, וברגע שרואים את התצלום הזה, אין כל ספק, האיש הזה נולד להיות צלם. וכך היה, אי שם בראשית שנות השבעים, החליט סלגדו לנטוש את חייו ככלכלן, להשאיר את אשתו ובנו מאחוריו, ולצאת ולצלם את העולם.

בשנת 1977 יצא סלגדו לצלם את הפרוייקט העצמאי הראשון שלו באזורי הפרא של אמריקה הלטינית. מאז הוא המשיך לנדוד ברחבי העולם בעקבות ההרס שהטילו בני האדם, על הטבע ובעיקר על עצמם. הוא נסע לצלם מזי רעב באפריקה ובהודו, עקורים במדינות שונות אשר נאלצו לעזוב את ביתם בשל מלחמות, שינויי אקלים ושינויים כלכליים. כך למשל שוב באפריקה, אז עקב אחר נדודיהם של בני השבטים במלחמותיהם, או במדינות אירופה תחת מלחמות יוגוסלביה. הוא צילם פועלים שנשלחו לכבות את השרפות בבארות הנפט שהצית סדאם חוסיין, עובדי ספינות דייג בימים שכוחים, ועוד ועוד בני אדם – חסרי כל, חולים, רזים עד כדי שיגעון, נואשים לשרוד, גוססים ומתים.

סרטו של וים ונדרס עשוי היטב, אם כי גם בצניעות רבה, שכן לסרט עצמו אין משמעות רבה, די לראות את צילומיו של סלגדו ולשמוע אותו מדבר עליהם. צילומיו של סלגדו ניחנים באסתטיקה יוצאת דופן, תמיד בשחור לבן, עם מנעד גוונים מושלם וקומפוזיציות מרהיבות. הוא מצלם בשני אופניים עיקריים: צילומי פנורמה החושפים בדרך כלל נוף עוצמתי, כאשר הסצנה האנושית נמהלת בתוכו; ופורטרטים מרשימים המציגים את האדם, במצוקתו ובגדולתו, באופן קרוב, מאדיר ולא מתנשא.

על אחת מתערוכותיו אמר סלגדו: "אני מקווה שהאדם שמגיע לראות את התערוכה, והאדם שיוצא ממנה, אינם אותו הדבר בדיוק". כך הוא הדבר. רוצו לראות את הסרט הזה, אם אינני טועה, זהו השבוע האחרון בו הוא יהיה מוצג באקרנים.

טריילר הסרט "מלח הארץ"