ההיסטוריה, לא קמה לתחיה

Tzibi Geva

לפני כמה שבועות פרסמתי פוסט על תערוכתה של נבט יצחק במוזיאון האיסלאם בירושלים. בתערוכה, נעשה שילוב בין עבודותיה העכשוויות של יצחק לבין המוצגים ההיסטוריים שבמוזיאון. על אף הצעד הלא שגרתי, מצאתי שהחיבור בין הדברים מעניין ומושכל ומוסיף נדבכים חדשים של משמעויות לשני הפנים של החיבור הזה. היום לעומת זאת, נתקלתי בניסיון דומה ומוצלח פחות.

בימים אלה מוצגת "בבית ביאליק" בתל אביב התערוכה "אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?" שאצרה ד"ר סמדר שפי. בתערוכה נלקחו עבודותיהם של ארבעה אמנים ישראליים עכשוויים: ניר אדוני, אריק בוקובזה, ציבי גבע וחיה רוקין והוצבו בחללים שונים במוזיאון. ארבעת האמנים עוסקים על פי האוצרת בזליגה של עבר אל תוך ההווה "במקום בו נדמה שמתגלה לנו עבר שלא ידענו אודותיו, או שהודחק או השתכח" (ס.ש). על כן, מצאה לנכון האוצרת להציבם בתוך בית ביאליק ולהפגישם מחדש עם מורשתו ובשל כך עם מורשת ישראל באופן כללי.

חוקי השימור הנוקשים החלים על בית ביאליק מגבילים מן הסתם את מלאכת האוצרות ובהכרח היוו אתגר גדול לשפי. שפי בחרה להפריד בין עבודות האמנים ולרכזן כקבוצה בחללים נפרדים בבית. כך למשל, עבודותיה של חיה רוקין – פסלים המשלבים חפצים שימושיים והתערבות בחומרים פיסוליים (למשל כוס יין מלאה בחומר מוקצף עד להתפקע) – נמצאים בחדר האוכל, והם מונחים על שולחן האוכל בינות לכלי הסכו"ם של ביאליק, או בויטרינה הנמצאת באותו החלל. עבודותיו של ציבי גבע – ציורים על חפצים מן המוכן (מגש אובלי ישן, תיקייה עשויה פוליגל ועוד) מרוכזים בחדר העבודה של ביאליק. בעודי שם צפיתי בהדרכה (נהדרת, דרך אגב) של מדריכה במוזיאון, וזו הפילה בטעות את אחד הציורים שנשענו על שולחן העבודה של ביאליק. הנונשלנטיות שבה החזירה המדריכה את העבודה "למקומה" הצביעה בעבורי על הרנדומליות של תהליך ההצבה המקורי, כאילו לא משנה באמת היכן וכיצד מוצגים הציורים.

הבחירה לשלב אמנות עכשווית במוזיאון היסטורי בהכרח מבקשת לפתח דו שיח בין שני קצוות ההיסטוריה. יש בה מן השאיפה לעורר מחדש את ההיסטוריה שעלתה באבק בדמותם של החפצים המוזיאליים ולחילופין להציג את הדימויים העכשוויים לאורם של קודמיהם ובכך לרבד את משמעותם. בטקסט פיוטי ומסולסל מציעה שפי בדיוק את הנ"ל וכותבת: "יצירות האמנות העכשווית מנכיחות ענן שקוף של געגוע שממלא את בית ביאליק, מקום שמסתיר יותר ממה שהוא מגלה. אמנות ,שלא מחויבת להתנסח במשפטים, מצטרפת לתשוקות ולמאווים שבין הקירות, רגישה לשבריריות שמאחורי ההוד" (מתוך הבלוג של שפי "החלון").

על אף היומרה המפתה, על אף יופיו וקיסמו של הבית ועל אף טיבן של העבודות המוצגות, בכל זאת, נדמה שההצבה בחלל לא מצליחה ליצור מפגש מעניין באמת בין הדברים. מדוע סירות המפרש עשויות הלחם העבש של רוקין מפליגות בהכרח דווקא על שולחן האוכל? ואם ההקשר הוא על הלחם לבדו, מדוע המלחייה והפלפלייה של בוקובזה לא מוצבות שם ודווקא כן על האח בחדר ההסבה של ביאליק? איזה טעם יש להצבתן של עבודותיו החזקות של ניר אדוני בגפן, בחדר ריק וקטן, בלא שנוצר למעשה קשר ישיר עם הנראה במוזיאון עצמו?
לטעמי, התערוכה לא מצליחה להתרומם ולא מציעה רווח – לא לעבודות העכשוויות, ולא לבית ביאליק.

"אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?", בית ביאליק, רח' ביאליק 22 תל אביב. אוצרת: ד"ר סמדר שפי. נעילה: מרץ 2014

Nir Adoni