עאסם אבו שקרה, תערוכת יחיד בגלריה שלוש

השבוע ביקרתי בתערוכת היחיד של האמן עאסם אבו שקרה המוצגת בימים אלה בגלריה שלוש. זו הפעם השנייה שאני מבקרת בתערוכה והרושם העז העולה מן העבודות, מן התלייה המדויקת ומהמחווה העמוקה – החפה ממניעים כלכליים – של בעלת הגלריה נירה יצחקי לעבודותיו של אבו שקרה ולמורשת שהשאיר אחריו, מתגבר אף בביקור השני.

עאסם אבו שקרה נולד באום אל פאחם בשנת 1961 ועבר לגור בתל אביב בתחילת שנות השמונים. הוא החל ללמוד בביה"ס לאמנות קלישר ועם סיום לימודיו גם עבד כמורה בביה"ס. למצער, לאבו שקרה היתה קריירה קצרה מאוד שנגדעה באופן טרגי עם מותו ממחלת הסרטן בגיל 29. בשנים המעטות בהן עבד הצליח אבו שקרה לייצר מערך עבודות מהוקצע ומהודק אשר עירב באופן מושלם בין נטייתו האישית לזו הציבורית, בין התחושה הדואלית של הזרות האישית שלו וזו המושרשת במתחים הפוליטיים הטבועים בכל אזרחי ותושבי ארץ ישראל, ובמיוחד בתקופה הטעונה של שנות האינתיפאדה הראשונה בארץ.

בתערוכה מוצגות בעיקר העבודות של אבו שקרה המתארות את צמח הצבר (למעט מספר רישומים מוקדמים המוצגים בנפרד, בחלל הקומה השלישית של הגלריה). אבו שקרה עסק הרבה בצבר ונתן פרשנות מחודשת ומלאת תעוזה לסמל הטעון הזה. בתרבות הישראלית היהודית מתפקד הצבר כסמל ל"יהודי החדש", יליד הארץ הקוצני והמחוספס שטמונה בתוכו גם רגישות עזה. כצמח אשר זקוק למעט מים הוא מסמל הישרדות וחיבור לקרקע – תכונות אשר הלהיבו את העולים ארצה בתחילת המאה העשרים אשר ביקשו להתנתק מדמות היהודי הגלותי ולהיוולד מחדש בדמותו של הצבר. אך צמח הצבר הוא גם סמל מהותי ביותר בתרבות הפלסטינית. גם בעבורם הוא מסמל את החיבור לאדמה, ואת ההשתייכות למקום, לנוף ולאדמה הארצישראליים.

על אף כי קשה לאפיין התפתחות כרונולוגית בתקופה הקצרה שבה פעל אבו שקרה, בכל זאת נחשף בתערוכה מהלך מעניין בעיסוק של אבו שקרה בצבר. מרבית הציורים מתארים את הצמח כשהוא שתול בתוך עציץ וכאשר הוא במרחב ביתי, על אדן חלון או על שולחן, כציור טבע דומם מסורתי (מערבי). הדימוי הזה, טעון לכשעצמו, ובמיוחד בהקשר של אבו שקרה – צבר שנגדע מסביבתו הטבעית ונאלץ להתקיים ואף לפרוח בתנאים מלאכותיים חדשים. אך לא זאת בלבד, הצבר של אבו שקרה מאבד לאט לאט מחיוניותו, החומריות הופכת לשופעת יותר, שכבות צבע עבות ואקספרסיביות בולטת במשיכות המכחול, אך הצבעים דוהים, הצבר הולך ונטמע בנייר, הוא מת.

שני ציורים חותמים בעיני את המהלך הזה. האחד הוא דיוקן עצמי. ראש אדם בעיניים ריקות ובהבעה חתומה, מגובס בצווארו ושתול בעציץ או מונח על פדסטל. הדיוקן ממוסגר במסגרת ציורית שחורה ועבה, עיטורית אבל גם כבדה ומתאבלת, כמעין תמונת זיכרון או הנצחה. השני הינו הציור הגדול ביותר בתערוכה, מורכב משישה גליונות נייר מחוברים זה לזה והוא נמצא בכניסה לחלל הגלריה. בציור זה אנו רואים שדה של שיחי צבר, הם חולשים על שטח הציור כולו, לא משאירים מרווח נשימה. נדמה כי הם מבקשים לפרוץ את גבולות הציור, כמו לחזור אל מקומם הטבעי. בעוד אבו שקרה מתקרב אל מותו, הצבר מתקרב אל מקורו, אל נחלתו, אל האדמה ממנו בא.

בערבית המלה צבר לקוחה מהמילה סברה = סבלנות. בעבודותיו של אבו שקרה נמצא הצבר, שהרי הוא האמן עצמו במקום המפגש בין הסבלנות לחוסרה. הצבר העקור מתאקלם למקומו החדש אך עוד חולם על אדמת מוצאו. גופו במערב וליבו במזרח. בתקופה ההיסטורית שבו פעל אבו שקרה הייתה זקוקה לו סבלנות רבה, לעצמו, לחברות השונות בהן חי ולציור עצמו שיצליח להכיל את כובד רגשותיו של יוצרו.

עאסם אבו שקרה, תערוכת יחיד, גלריה שלוש לאמנות עכשווית, רח' מזא"ה 7 תל אביב