שלוש האמניות שעשו לי את השנה. סיכום 2014

אז 2014 נגמרת ובהשראת פייסבוק וסיכומי השנה שהם הציעו החלטתי לחזור אחורה בזמן ולראות מה עשיתי השנה, או יותר נכון מה ראיתי. אין ספק שזאת הייתה שנה מוצלחת במיוחד. אוסף תערוכות מגוון ועשיר, הרבה אמנים חדשים שזכיתי להכיר, גלריות חדשות שנפתחו ועוד ועוד.
מתוך כל השלל הזה הסתמנו שלוש תערוכות של שלוש אמניות צעירות שעשו השנה קפיצת דרך משמעותית והציגו תערוכות שהקסימו ועניינו אותי במיוחד. מעניין לגלות שכולן עוסקות באופן בו נכתבת, משתמרת ומוצגת היסטוריה, ובתוך כך במיוחד ההיסטוריה הישראלית – על המיתוסים הנטועים בה ועל מפגשה עם האחר.
אלה הן שלוש האמניות שאני לבטח אמשיך לעקוב אחריהן גם בשנה הבאה:

נבט יצחק, ותערוכתה "אוריינט אקספרס". אוצרת: סאלי הפטל נוה. המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים
תערוכתה של יצחק היתה כמשב רוח מרענן במוזיאון האסלאם אשר נפתח בשנת 1975 ומאז נדמה שקפא על שמריו. התערוכה נולדה מתוך שיתוף פעולה בין האמנית לבין המוזיאון וכל העבודות בה נעשו בהשראת חפצים שונים מהאוסף המוצג בו. יצחק אספה את תצלומי הקטלוג של החפצים השונים אשר מופיעים בכרטיסיות המרכיבות את ארכיון האוסף. מהלכה הראשון היה לנטרל אותם מהצבע ובכך לדמות אותם לתצלומי ארכיון מיושנים טרם העידן הממוחשב (על פי סאלי הפטל-נוה אוצרת התערוכה). בשלב הבא נרקמו הדימויים בסרטוני וידאו ועברו הנפשה. כך למשל הפכה קערת מתכת מעוטרת למעין סירה מתנדנדת שעל שפתיה מתאזנת רקדנית, קערה להבערת קטורת הפכה לאקווריום ובתוכו שוחה דג מפלצתי וקופסת תכשיטים ישנה נפתחה ובתוכה הופיע סרטון טלוויזיה משנות החמישים. המהלך הזה נתן לכל הדימויים מעמד שווה, אשר מתעלם מהשימוש המקורי שלהם – כחפצי נוי, דת או אמנות או אומנות.
העיסוק של יצחק בהיסטוריה אינו חדש, גם בעבודות קודמות שלה עשתה שימוש בחומרי ארכיון ושינתה אותם על ידי מניפולציות שונות, והיא המשיכה לעשות זאת גם בתערוכתה שהוצגה בגלריה נגא לפני מספר חודשים. בתערוכה במוזיאון האיסלאם עשתה יצחק מהלך כפול. היא הפקיעה את החפצים ממעמדם ההיסטורי ובה בעת גם ממעמדם בתוך המוזיאון, ובכך ערערה על קונבנציות השימור והקטלוג במוזיאון האתנוגרפי המסורתי. כאשר יצחק מנפישה את החפצים ומכניסה אותם לתוך שיח האמנות והתרבות הוויזואלית העכשווית-מערבית, היא מעירה גם על האופן בו הם נתפסים על ידנו בתיווכם של מוזיאונים דוגמת מוזיאון האסלאם. כל החפצים מקבלים מעמד דומה כאמור, וכולם הופכים חלק בשיח לא להם.
התוצאה הייתה למיצג מעורר השתאות, אשר מקפל בתוכו קסם מהפנט שקשה להתנתק ממנו. זו הייתה תערוכה שלא תישכח בקרוב.
בשנה הקרובה יוצגו עבודות של יצחק במוזיאון תל אביב לאמנות – בתערוכת האוסף הישראלי החדשה וכן במוזיאון ישראל במסגרת זכייתה בפרס קולינר לאמן ישראלי צעיר לשנת 2014.
קראו עוד על התערוכה בפוסט המלא

נבט יצחק, "אוריינט אקספרס"
קישור לסרטון המלא

נעמה ערד, ותערוכתה "אפריקה ישראל", גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב
"אפריקה ישראל" היה שמה המבריק של תערוכת היחיד השנייה של ערד אשר הוצגה בגלריה זומר. ערד משתמשת בחומרים יום יומיים ועוסקת בניסיון ל"הגביה" אותם בכך שהיא מכניסה אותם לתוך עולם האמנות ויוצרת מהם דימויים ויזואליים שמשנים את השימוש הראשוני שלהם ומציגים אותם מחדש באור אסתטי. כך למשל, היא "רוקמת" וילון עשוי ממהדקי נייר, או שטיח נוצץ שעשוי מדפי מדפסת פשוטים ועליהם סיכות שדכן המעטרות אותו בדוגמה גיאומטרית מורכבת. באותו אופן נלקח חלק מגרם מדרגות ישן ומצופה בפלסטלינה עד כדי שהוא נדמה לדגם מוקטן של בניין או לכן המיועד להצגת פסלים עליו.
מעבר לשימוש יוצא הדופן בחומרים, מציעה ערד הסתכלות מחודשת גם על מיתוסים ישראליים גדולים, ובתוך כך גם על אבחנות מגדריות הטבועות בחברה הישראלית הפטרנליסטית למן ימי קום המדינה ועד היום. עיסוק זה עולה כמובן משמה של התערוכה "אפריקה ישראל" – חברת הבנייה האלמותית (תערוכתה הקודמת נקראה "אל על"), אך הוא נוכח גם בבחירת הסמלים בעבודותיה. על מסך עשוי עשרות דפי מדפסת המחוררים בדוגמה החוזרת על עצמה, הודפס מבנה בית הכנסת של בה"ד 1, מבנה הבנוי בסגנון ברוטליסטי מודרניסטי אשר אפיין את האדריכלות המקומית בשנות השבעים. בציור קיר העתיקה ערד את דוגמת שער הכניסה של בית ז'בוטינסקי בתל אביב, עוד מעוז היסטורי ותרבותי. המבנים האלה, המייצגים אידאלים שליוו את המפעל הציוני ומאז הסתרגו ועודם טבועים בחברה הישראלית, מקבלים פרשנות מחודשת תחת חסותה של עבודת היד העמלנית, ותחת רזון החומרים עליהם הם מוגשים.
בעבודותיה ערד משתמשת בחומרים נמוכים ויוצרת שפה בעלת מאפיינים פוסט מודרניים עכשוויים שעל פיה דבר אינו עוד מה שחשבנו שהוא ואינו נלקח כמובן מאליו. היא מתעניינת בעולמות שקפאו, עדויות להיסטוריה עשירה ומפוארת שהתנפצה ברגעי שיא תפארתה, כל שנותר לנו הוא שרידים אסתטיים, מעין דינוזאורים מרוטשים שמתקיימים דווקא על שברי העבר, על שרידיו.
קראו עוד על התערוכה בפוסט המלא

נעמה ערד, "אפריקה ישראל"

אנה ים ותערוכתה "חלב ציפור", מוזיאון תל אביב לאמנות
במבט ראשון, נדמתה תערוכתה של אנה ים כתערוכת צילום קלאסית. אוסף של תצלומים בשחור לבן, ממוסגרים היטב ופזורים בצורה מאוזנת בחלל הגלריה (אמנם במרווחים לא שווים, כוונה שנעלמה אולי מעיניהם של מרבית הצופים). מבט מעמיק יותר חשף אוסף תכנים אקלקטי למדי – צילומי משפחה, אתרי ארכיאולוגיה, צילום נוף אורבני, ואף צילומי גבשישים מיקרוסקופיים. אוסף דימויים היאה לצלמת "משוטטת", כפי שים מגדירה את עצמה (בקטלוג התערוכה, עמ' 46). בתוך כך, הדבר הבולט היה דווקא הדגש על שפת הצילום, ולא התכנים עצמם. אלה היו צילומים "לא נכונים", קומפוזיציות מתעתעות, חיתוכים גסים, זוויות צילום משונות, ובעיקר תאורה אפלולית המסתירה יותר משהיא חושפת.
הסדרה המרתקת ביותר בתערוכה הורכבה מאוסף תצלומי פורטרט שווים בגודלם, ובכולם דמות המביטה נוכחה אל המצלמה כמעין תצלום פספורט. למעט מראן האירופאי דומה קשה היה לעמוד את הקשר בין הדמויות, וכן, ביחס לשאר העבודות זרות הצילומים האלה בלטה. לבסוף התגלה כי אלה הם תחריטים המעטרים מצבות בבית הקברות הנוצרי במוסקבה. אנשים שהלכו אל עולמם מונצחים במקום קברם ומביטים אלייך, כדי שתזכור אותם כפי שרצו להיזכר, או כפי שמתגעגעים אליהם אהוביהם. כלאחר כבוד, כמו חבורת שופטים בתחרות לא ברורה הם נראים על קירות הגלריה, מבטם לפתע עוקב אחריך באשר תלך.
ים קראה לתערוכתה "חלב ציפור", על שם מעדן מתוק ויקר המציאות שהיה זכור לה מבית ילדותה. אכן, כמו ציפור פתיינית, כמו מתיקות שובת לב, הסתמן בתערוכה בכל זאת, קו לינארי אשר חשף את מבטה העדין והרגיש של ים ובמובן מסוים גם אופייה שלה, המשתקף מבעד לרגעים ולמקומות בהם שוטטה.