ציור ריאליסטי על קצה המזלג. או: למה אני אוהבת לסייר במלון מרינה

אורית אקטע

תחשבו רגע על ציורי מערות קדומים. מה היה שם בעצם? אחד מציורי המערות המעניינים שראיתי (לא במקור כמובן) הוא דימוי של כף יד אנושית. הצייר הניח את כף ידו על קיר המערה ופיזר סביבה צבע כך שנוצרה הטבעה של כף ידו על הקיר. זהו סימן אינדקסלי, עקבה, עדות לכך שכף ידו אכן היתה שם, שהוא היה שם –פורטרט עצמי מהזן הבסיסי והטהור ביותר. סוג אחר של ציורי מערות, המוכר לנו הוא תיעוד של חיות וציד, זהו ניסיון ראשון להעתקה של המציאות. אנשי המערות תיעדו את חייהם על הקיר. מדוע טרחו הקדמונים לעשות זאת? אינני מומחית בנושא, אך בעיניי יש כאן עדות לצורך אנושי בסיסי – להבין את המציאות שאדם חי בה, לתעד וגם לפאר אותה. אעז לומר שזהו מקורו הקמאי של מעשה האמנות; וצורך זה ליווה אותה לאורך זמן רב. היכולות הטכניות הלכו והשתכללו ועמן אמצעי המבע, ובתקופת הרנסנס השאיפה לתיאור ריאליסטי ככל הניתן הגיע לשיאו כפי שניתן לראות בכל הז'אנרים של הציור והפיסול מהתקופה.

מניעים מיתיים ודתיים היוו תמיד חלק מהעניין, אך הצורך התיעודי נשאר בעינו. זאת, עד לתחילת העידן "המודרני" לקראת המעבר למאה העשרים. או אז, עברו החיים תהפוכות חסרות תקדים עם המהפכה התעשייתית, שינוי במערך המעמדות, תהליכי חילון ובהשפעת מלחה"ע הראשונה ותנודות אימפריאליסטיות. כאשר המציאות היומיומית השתנתה לעין ערוך, השתנה גם הצורך לתעד אותה. כל אמני הזרמים המודרניסטים (אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, סוריאליזם וכל "האיזמים" האחרים) ביקשו להתמקד בתופעות החברתיות המשתנות אך גם לחקור את מהותה של האמנות ואת תכונות המדיומים האמנותיים השונים. השאיפה לציור ריאליסטי – השתנתה.

זוהי סקירה קצרה ודלה, שלא עושה חסד עם כל עושר תולדות האמנות, להן הקדשתי את העשור האחרון בחיי, ואפילו לא נגעתי בתהפוכות הפוסט-מודרניזם. אך היא תוביל אותנו אל האמנות העכשווית ובעיקר אל מושא עניינו – מקומו של ציור ריאליסטי אקדמי בעידן העכשווי. עידן שבו תיעוד הפך לנחלת הכלל. בעידן המצלמות שאנו חיים בו, כל דבר הוא בעל ערך תיעוד, וכל אחד הוא צלם – ממסגר של מציאות. נקודת המבט שלנו התרחבה כל כך, אנחנו מגיעים למקומות שהעין האנושית לא מסוגלת לתפוס, והגוף לא יכול להגיע אליהם. מה טעמו של תיעוד אינדקסלי, ושל דיוקן ריאליסטי? האנושות מייצרת מיליוני תמונות סלפי ביום, כל רגע. מה משמעותו של ציור נוף, מדויק ככל שיהיה? שהרי מצלמות לוויין חושפות אותנו לנופים שלא חלמנו עליהם.

ובכל זאת. הציור הריאליסטי לא פס מן העולם, והחדווה שבצפייה בו לא נעלמה. אדרבא, מסורת הציור האקדמי עוד מתקיימת ורבים האמנים העוסקים בה. בתוך כך, ניכרת השפעת החיים העכשוויים בציור מזן זה, בעיקר בתכנים אך גם בטכניקות ובסגנון הציור.

אוסף האמנות של משפחת שיף חרט על דגלו את העניין בסגנון ציור זה, והוא אחד העשירים והמעניינים שיצא לי לראות. האוסף מכיל בעיקר עבודות של אמנים ישראליים, אך לא רק, ומתייחד בריבוי הסגנונות תחת הז'אנר המאגד אותן. כך למשל ניתן לראות את ציוריה של זויה צ'רקסקי מתוך האוסף. סגנון ציורה של צ'רקסקי רחוק מאוד מהציור הריאליסטי המסורתי, הוא נאיבי, גרפי ודל ברמה הטכני. יחד עם זאת, אין ריאליסטי ממנו, שכן ציוריה של צ'רקסקי מתארים מציאות יום יומית בצורה נוקבת וביקורתית מאין כמוה.

גם ציורים מהוקצעים יותר מבחינה טכנית מעלים שאלות דומות. ציוריהם של ארם גרשוני, אורית אקטע וערן רשף מהווים דוגמה מצוינת ליכולות טכניות מופלאות, אך בעוד הציור מדויק ומציאותי לחלוטין – מה שנשקף בציור מעלה תהיה – האם אכן "היה הדבר" או שזו מציאות מדומיינת? גם בציוריה של מאיה זר הדבר דומה. זר עוסקת בציור נוף וטבע, אך מאגדת יחד דברים שאינם יכולים להתקיים, כגון צמחים שגדלים באזורים ועונות שונים. אצל אלדר פרבר נשקפים יערות שמתמלאים חיים במשחקי האור והצל, אך במבט מקרוב ניתן לראות את משיכות המכחול וכלי הציור האחרים, ולפתע הציור אינו ריאליסטי כי אם אקספרסיבי כמעט.

במסדרונותיו של מלון מרינה, נחבאת פנינה. תצוגת אמנות יוצאת מהרגיל המאפשרת לא רק צפייה באמנות טובה, אלא גם הזדמנות להיחשף לאפשרויות הרבות שטומן בחובו הציור, גם תחת הגדרתו כ"ריאליסטי פיגורטיבי". מעבר לכך, הצפייה באוסף מעלה שאלות על חיינו היום הנחשפות דרך המבע האמנותי. מקומה של האמנות, לא רק כמתעדת אלא גם כמחוללת שינויים חברתיים עומדת על הפרק, ונחשפת בצורה ייחודית ומסקרנת.
הסיור הקרוב במלון מרינה יתקיים ביום שישי 4.9.15. לפרטים נוספים והרשמה כאן.

ארם גרשוני, משה