עף על עצמו

לילה. גבר עומד על גג ביתו ומביט על הבניין השכן. בידו הוא אוחז פנס ומאיר את הבניין בזווית ועוצמה כאלה שהוא יכול להטיל עליו את צלליות כף ידו השנייה. הצללית משחקת על הבניין ובסוף נבלעת אחת האצבעות בריבוע שחור, חלון פתוח. אי אפשר לדעת כמה פעמים עשה זאת בעבר – טרם תועד הדבר בצילום, ואי אפשר לדעת מה עוד הוא עושה; אולי שותה בירה, אולי הוא עירום, אולי הוא צוחק לעצמו מעצם מעשה החדירה המזויפת, הארוטית כמעט. אולי אף פסע עובר אורח ברחוב וראה את משחק הצלליות, וחייך גם הוא לעצמו בחסות חשכת הלילה העירוני. כך – במסתורין וגם בשובבות, נרקם גוף עבודותיו של דיווי בראל המוצג כעת בתערוכה שובת הלב "אני עפה" בגלריה אינדי.

התערוכה מורכבת מאוסף תצלומים ערוכים על הקירות באופן המזכיר את שיטת טילמנס (ע"ש הצלם וולפגנג טילמנס), בגבהים וגדלים משתנים, כמו הבזקי רעיונות או משפט לא קוהרנטי. אופן תלייה זה משרת את עבודותיו של בראל, שאף בהן מסתמן שיטוט ספורדי, מרפרף, במגזינים, באתרי הכרויות, באינטרנט, ובאריזות של מוצרי צריכה. איסוף חומרים זה מוליד שתי סדרות. באחת, אוסף של דימויים המעובדים בדומה לעבודה במעבדת הצילום האנלוגית. כך למשל, הוא מקרין שקופית ובה צילום של מטוס על קיר סדוק ובכך מוסיף לדימוי רובד נוסף, או שהוא מניח ידו על הקיר וכמו שותל אותה בדימוי המוקרן – זוג חבוק, ואז מצלם שוב הכול יחד. בעבודה אחרת הוא יוצר קולאז', גוזר ומדביק צילום אחד בתוך אחר – דימוי של מטוס בתוך גיא בן הרים, גם הוא מצולם מחדש.

סדרה נוספת של דימויים מן המוכן לקוחה ישירות מאתרי היכרויות של גברים. בחורים חתיכים, צעירים, עומדים בפוזות סקסיות למול המצלמה כשגופם חשוף. ודאי צילמו את עצמם – סלפי מהסוג הישן. כמו בצילום מגג הבניין, גם כאן, איננו מודעים להתרחשות שהובילה לרגע הצילום. הכנת הרקע והתאורה, בחינת הפריים, ההתרגשות שבהתערטלות, הציפייה לבחון את תוצאות הצילום, את כל אלה נוכל רק לדמיין. אך פעולה נוספת מתבצעת על הצילומים טרם עלייתם לרשת, כל המצולמים טורחים להעלים פרטים מזהים של עצמם, הם מוחקים את תווי הפנים, קעקועים או סימנים אחרים. פעולה אקסהיביציוניסטית שיש בה מן החרטה, ושאינה מתבטאת במלואה.

בין לבין סדרות אלה נשזרת סדרה נוספת של צילומים – ישירים הפעם, בהם בראל מתעד את עצמו ואת שגרת יומו. גם באלה יש מן המניפולציה, מן החשיפה וההסתרה גם יחד. כך למשל בצילום נוף שנלקח מבעד לחלון עטוי מדבקות המסתירות חלקים ממנו, או הדבקת טייפ על מראה וצילום הנשקף בה. גם כשמדובר בדיוקן עצמי הדימוי תמיד חלקי, קצה פדחת ראשו עליו מונחת בועת זכוכית ובה זוג אוהבים ורסיסי קריסטל צפים במים. עיניו מציצות מבעד לסבכת עלים, אצבע אחת כמו "מרימה" את שרירי ידו של שוורצנגר, או גופו העירום – כרס חשופה ושיער חזה דליל, ללא ראש.

דיווי בראל לוקח אותנו למסע בנבכי הפנטזיה השחוקה והמוכרת. במגזינים שמוכרים לנו יופי, עטיפות השוקולד שלוקחות אותנו לשוויץ המושלגת, אתרי ההיכרויות שם כולם יפים וחטובים, ואפילו בפאזל ילדים של "מלך האריות". בתוך אלה מוצא בראל את החיים היפים, הסקסיים, המפתים כל כך, והערגה אליהם היא זו שמובילה את התערוכה. אך בד בבד, נוחתת עלינו המציאות. הגוף החטוב הפך לקרחת וכרס, שוויץ הפכה לנוף דרום תל אביבי מוזנח, וסימבה האריה הקטן לא גדל למלך, אלא לאיש שמשחק עם צללית כף ידו בליל קיץ דביק.

אם כן, "אני עפה" היא תערוכה על גבריות, והתבגרות, ומיניות והומו ארוטיות, אך היא גם תערוכה על צילום. גילוי והסתרה מציצנות ודחייה, הקפאה של רגע אבל גם רמיזה לזה שאחריו, משהו בעבודות של בראל לוקח אותנו אל שפה תמימה וראשונית יותר של הצילום; וזאת דווקא בעידן רווי הדימויים, כשמעמדו הקוסם של הצילום נגוז מזמן. העיניים שלנו כל כך רגילות לצרוך צילום, וזהו אופן צריכה שטחי. הצילומים שלנו בוטים יותר ויותר, אנו מצלמים את עצמנו עד בלי די, כל סיטואציה ראויה, כל דבר נושא לצילום. לעומת זאת באנלוגיות החשופה של בראל יש ניחוח אותנטי, של אהבה כנה למדיום הזה. בראל חושף בפנינו את מצבו העגום של הצילום העכשווי, שניזונה מהאשליה שהוא עצמו ניסה למכור לנו במשך שנים. אך סוד קסמה של התערוכה הוא בכך שכל זאת מובא בהומור, ובקריצה, ובראל מזמין אותנו להתרפק על עולם טוב יותר, שעוד מותר לפנטז בו, ומותר בו עוד לעוף.

"אני עפה", דיווי בראל, תערוכת יחיד. אוצר: אבי לובין
גלריה אינדי, שביל המרץ 5. עד 16.1.16. שעות פתיחה: שלישי-חמישי 12:00-19:00, שישבת : 11:00-14:00