נשיקת מוות

וילון שחור כבד עוטה את הכניסה לאולם התצוגה בביתן הלנה רובינשטיין, ושומרת בבגדים שחורים יושבת בפתחו כמעין ספינקס חתום פנים. מאחורי הפרגוד מזומן לצופה עולם מקביל; מואר בתאורה צהובה עמומה השוטפת את החלל כמו מסך ערפל דק – החשכה גוברת בו על האור. פותח את התערוכה שולחן עתיק ועליו שני פסלים ותמונה קטנטנה במסגרת מוזהבת. אלה מתארים את פניו של ישו כפי שהתקבעו במטפחתה המפורסמת של ורוניקה שניגבה את זיעתו בדרך ייסוריו. רמזים לבאות ישנם בהצבה הזו: שיהיה לנו כאן עיסוק במיתולוגיות וזיכרונות קולקטיביים; שכמו שהדימוי המפוסל הוא רפליקה של סיפור שבו רפליקה של קדוש, גם בתערוכה תתגלם מערכת יחסים מורכבת בין דימוי ומקור; שיזדמן לנו כאן דיון על אמנות, אומנות ואספנות; ואולי מעל הכול, שאווירת נכאים תשרה כמו צל כבד על הביקור בתערוכה.

"דובב שפתי ישנים…" בביתן הלנה רובינשטיין, הינו הצבה מחודשת ותלוית חלל של עבודתה של אידסה הנדלס (נ. 1948, גרמניה), אוצרת אספנית ואמנית קנדית ותיקה ועטורת שבחים. במקרה זה, נראה כי חברו יחד שלושת פני העשייה של הנדלס והם שזורים יחד זה בזה ללא פרימה. המיצב מורכב ממאות פריטים וחפצים אותם אספה הנדלס לאורך השנים, ובעיקר בובות דמויות אדם מסוגים שונים (מודלים ששימשו לאמנים, בובות, או מלחיות בצורת אדם). הדבר היחיד שמכניס את תצוגת האוסף לספירה האמנותית הוא האוצרות, ובפרט אופן ההצבה שאמנם ניכרת בו מלאכת מחשבת, אך כאמור הוא גם מותיר ספקות לתוקפו האמנותי (ולא האומנותי, Arts vs. Crafts) של המיצב.

בחלל המרכזי של הביתן בקומה השנייה מתגלם לבה של התערוכה, החלל כולו ערוך כמו פנים של קתדרלה, או אולי בעצם כנסייה קטנה בעיר שכוחת אל בדרום ארה"ב. על ספסלי עץ (מיותר לציין שאף הם פריטי אספנות) ישובות עשרות בובות דמויות אדם ועשויות עץ ומתכת. כיוון שמדובר בבובות ששימשו אמנים, ניתן להציבן בתנוחות שונות ואכן כך עושה הנדלס. הם מקובצים ב"משפחות" כאלה שיש להם תווי פנים וגוף, או מאפיינים טכניים דומים, וכולם מביטים נוכחה, אל עבר דמות נוספת בגודל טבעי הניצבת מולם. כומר מטיף, מנהיג מרד, מורה או רק נואם – הוא מרכז תשומת הלב; בראשו תקוע מפתח מסתובב, הוא משמש לנעילת התנוחה הרצויה של הבובה, אך בהשאלה יכול לשמש גם כנועל דעות, זיכרונות, תשוקות, אנושיות.

וכאילו לא די באפלוליותה של "תמונה חיה" (Tableau Vivant) זו, סביבה הציבה הנדלס את יצורי הכלאיים, בובות חסרות איברים, אימומים להכנת כובעים או פאות בגדלים משתנים, בובות מיניאטוריות, כסאות לבובות, כלוב ציפורים מגולף, ואפילו את אוסף כלי הבנג'ו העתיקים שלה. אלה מסודרים ברובם בתוך ארונות זכוכית כשל מוזיאונים היסטוריים, וכשבובה דמוית אדם וקטועת גפיים שוכבת בכזה ארון, היא נדמית ככלואה, כמו הפריק בקרקס נודד. מטרידות עוד יותר המראות המעוקמות התלויות על הקירות כולם, אם עד עכשיו היינו כצופים מן החוץ כעת אנחנו הופכים לחלק מהדבר, מעוקמים, מעוותי גוף, דמותנו משתקפת במראה, שייכת פתאום למאורע המצמרר הזה.

בספרון הנלווה לתערוכה מקוטלגים מאות הפריטים באופן פרטני הגובל באובססיביות, נימה המקבלת נופך נוסף בגרסת הקטלוג באנגלית. שם מצורפת רשימה ארוכה בסגנון וויקיפדיה של הקשרים תרבותיים אותם חקרה הנדלס וכרכה בעבודתה. החל משם התערוכה שלקוח מסיפור ילדים ישן וגזעני בתומו, וכלה ברשימה בלתי נגמרת של ציונים ביוגרפיים על האמנים שעשו את הבובות, על התפתחות כלי הבנג'ו, תנועת הארטס אנד קרפטס ואפילו היטלר והמצאתו את המונח "פולקסווגן". מיטיבי הלכת שיעזו לקרוא את הרשימה התמוהה הזו לעומקה ימצאו בה גם את הביוגרפיה האישית של האמנית, וגם של אמה – מינקותה ועד סיפור גבורתה באושוויץ.

ואם בשואה עסקינן, הנה אנו חוזרים להערה שפתחנו בה – על העיסוק בזיכרון קולקטיבי, על אווירת נכאים וגו'. בקטלוג מציינת הנדלס כי היא ניסתה להמציא מעין עולם מקביל שנוצר על ידי אדם חוצן הנעלם מן המערכה. נכון. אין ספק כי התחושה המנוכרת הזו עוברת, כאילו נכנסו לעולמו היצרי של סבא ג'פטו, שם בחשכת הלילה התעוררו הבובות והן מקיימות טקסים משלהן. אך הנה זה פלא, הטקסים האלה לא שונים כל כך משלנו. גם אנחנו "האנושיים" מתקהלים סביב בעלי כוח. גם אנחנו בחסותם נוטים לקטלג, למדר ולפגוע בשונים שבינינו. גם בנו טמונה התשוקה למיתולוגיה שתתרץ זאת, ולזרע האלימות שיקבל אישור בחסותה; ואולי אין זה מפתיע בעצם, שהרי סבא ג'פטו ברא את פינוקיו בצלמו, וכך גם אלוהים – אותנו.

טקסט: שני ורנר
אידסה הנדלס, "דובב שפתי ישנים…", אוצרת: סוזן לנדאו. עד 24.10.16, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו