יצירה בעין הסערה. ראיון עם יאיר ברק

משבר הקורונה גרם ליאיר ברק לחשוב מחדש על המשיכה שלו לערים נטושות ולשלוף מהארכיון שלו צילומים בנושא. כעת הוא עובד על ספר אמן חדש, ממשיך ללמד באופן מקוון, ומפרסם מדי יום צילומים של ערים ריקות. ראיון עם שני ורנר

"אני חושב בימים האחרונים על ערים ריקות או מרוקנות. אני מבין שכבר שני עשורים אני מצלם ערים בצל מגפה. כל השנים לא היה לה שם ולא גנום אבל האיום הקיומי הזה, שמרחף כאן מעלינו ומתחתינו – היה גם היה. אני אניח כאן בזמן הקרוב ערים ריקות שצילמתי, לא בכדי לדכדך עוד יותר אלא דווקא אולי בכדי לחשוב על היופי שיש בריק."

היי יאיר, מה שלומך בימים אלו?
היי שני. שלומי בסדר סה"כ. המציאות שנכפתה עלינו מפגישה אותי עם מנגנונים שאני פחות מכיר – כמו האטה. בדרך כלל אני מתרוצץ ועושה המון דברים במקביל. עכשיו כשאין לאן למהר ואין תכניות קונקרטיות באופק, זה מאפשר לי לחשוב על דברים חדשים.

איך אתה מעביר את הזמן?
אני ממשיך ללמד כמעט את כל הקורסים שלי באופן מקוון. בהתחלה חששתי מהשינוי הזה, כיוון שהוא נוגד את הערכים שאני מאמין בהם בהוראה: נוכחות פיסית, דיאלוג פנים אל פנים, המפגש השיוויוני עם הסטודנטים.. אבל זה מעניין לי, ואני אפילו מצליח ליהנות מזה.
חוץ מזה, אני הולך לסטודיו כמה פעמים בשבוע. העבודה שלי בימים אלו היא מעט אחרת, אני פחות מייצר, ויותר חושב, מתעסק בארכיון שלי, וגם כותב ספר אמן חדש שמשלב טקסט ספרותי ודימויים.

ניו ג'רזי, 2008

לאחרונה אתה מפרסם בפייסבוק צילומים קודמים שלך שבהם רואים ערים ריקות. אתה יכול לספר על העשייה הזו ועל הבחירה לפרסם שוב את העבודות?
הספר שאני עובד עליו נמצא בשלבים ראשוניים, אבל הפרקים הראשונים שלו כבר כתובים. הספר מתחיל באסופת צילומים שלא הצגתי בעבר, דימויים ישירים ולא מטופלים שיש בהם איזו איכות מינורית או איזוטרית. תמיד התייחסתי אליהם כחלק מארכיון תיעודי ולא כעבודות גמורות. במהלך איסוף החומרים התבהרה לי האובססיה שלי לערים ריקות.
אחרי שהתחיל משבר הקורונה, הבנתי שהמראות העירוניים של היום, הם מה שאני מחפש כבר שנים בצילומים שלי שנלקחו בתוך קיום נורמטיבי. מתוך גישה קצת משחקית, החלטתי להעלות כל יום לפייסבוק מקבץ של צילומים ממקומות שונים.

יש לך אוסף מכובד של צילומים מערים שהן שוקקות חיים בדרך כלל. איך אתה תופס אותן כשהן ריקות?
אני אוהב לנסוע לערים אירופאיות בתקופת החורף. מראש מתקיימים כאן תנאים שיש בהם יותר שקט וסדר מבדרך כלל. מעבר לכך, אני הולך לאזורים לא אטרקטיביים בעיר ופעמים רבות אני מחכה עד לרגע הנכון שבו האנשים יוצאים מהפריים.

אתה יכול להסביר את המשיכה שלך לריקון הזה, או במלים שלך – את "תשוקת הריק"?
יש לי משיכה רבת שנים לאסתטיקה של מינימליזם וניקיון, זה יכול להסביר את הבחירה בערים אירופאיות שבהן הכל מסודר וגזום. בתוך הסדר הזה אני רואה טוב יותר ומרגיש שיש לדברים היגיון. מעבר לכך במקומות האלה מתבהר הקשר בין אדריכלות למנגנונים של כוח, נחשפים המפעלים של התרבות המערבית ושל המודרניזם – אלה דברים שמעניינים אותי.
אני עוסק בעקבות ובתוצרי התרבות, במעין תשוקה להבין מה נשאיר כאן אחרינו. בשביל זה אני רוצה להביט על הערים האלה במנותק מהאנשים.

העבודות שלך תמיד עוסקות בהיסטוריה, בכתיבה והמחיקה שלה ובסימנים הפיזיים שהיא משאירה בעולם. אתה חושב שהקורונה תכנס לדפי ההיסטוריה?
אני חושב שהקורונה כוירוס לא תעצב או תשנה את ההיסטוריה. אבל המחלה כתוצר מובהק של הגלובליזציה תהיה בעלת משמעות, הגלובליזציה יצרה אותה, והיא תהיה גם זו שתרפא אותה. שאלת הגלובליזם והקשרים בין יישויות בעולם יתערערו ויישאלו מחדש. תופעות כמו כלכלות משותפות, האיחוד האירופאי, מדינות הלאום, מישטור וגבולות – כולם נמצאים כעת בצומת היסטורית.
אני מאמין שזה גם ישפיע על האמנות. אחרי שיעבור המשבר, עולם האמנות יספוג מכה קשה, הרבה חללי אמנות ייסגרו וגם המוזיאונים יצטרכו להגדיר את עצמם מחדש ולמצוא דרכים להחזיר את הקהל. בתוך כך, תבחן גם האמנות; ישאלו איזה אמנות חשובה, כיצד היא צריכה להראות ואיך להיות מוצגת.
זהו רגע היסטורי בו כל הנחות היסוד התערערו. אני רואה כאן סיכוי לתמורות משמעותיות מאוד.

יאיר, תודה לך על הזמן ותודה שאתה משתף את הפרוייקט שלך ברשתות החברתיות.
מקווה להתראות בימים חיוביים יותר, ומחכה לקרוא את ספר האמן שלך.

תודה לך, היה כיף.

אמסטרדם, 2019

ציריך, 2011