הזבל של האחד, הוא הזבל של האחר

איתי זלאיט, חרושת התלמים

עצמו עיניכם והקשיבו היטב. נסו לדמיין לעצמכם את שכבות הארץ הזאת, כמו בסרט בדיוני. המטוסים חוצים את השמיים מסמנים אחריהם ענני עשן כשבילים שחוזרים על עצמם עד אינסוף. מעט מתחתם נוגעים לא נוגעים גורדי השחקים, בתוכם בני האדם נוקשים על מקלדות, מנהלים מלחמות, מגלגלים כספים, ומערבבים מנות חמות. ארצה משם, אל הכביש. מכוניות סואנות וצפצופים. כולם ממהרים, בדרכם אל פה ואל ההוא, ודרכם היא המקודשת והחיונית מכולם.

מטה אל תחת לכביש, אם תקשיבו היטב תוכלו לשמעם. בתוך צינורות הביוב הם מקרשקשים. מחשבים ניידים, בגדים יפים, כרטיסי אשראי, מכוניות פאר, ארוחות גורמה, שלושה ילדים ובתים במושב. פנטזיות סרוחות שלימדו אותנו אלה שכבר איננו מכירים.
מה עושים צינורות הביוב כשכבר לא יוכלו להכיל את טומאתם? מה יקיא מתוכו העולם הרווי הזה שבו נצברים כל שברי החלומות שנצבעו בפסטל מתקתק?

״חרושת התלמים״, כך נקראה בפיוטיות תערוכתו החדשה של איתי זלאיט המוצגת בימים אלה בגלריה P8. במרכז התערוכה, מיצב פיסולי המורכב מצינורות ביוב משומשים אשר מטפסים על קירות הגלריה. אוסף שברי גרוטאות המותכים זה לזה נשפכים בסופו של דבר אל החלל עצמו. כשנעמיק אל פרטי הקיא הזה נזהה בו דברים שמלווים אותנו כל חיינו. הדברים שמצטברים במעלי הארונות, ובפאתי הזיכרונות. הדברים שאנחנו לא רוצים יותר, ונזרקים בשקיות אשפה שחורות ומפחידות אל פינות הרחוב. הדברים האלה, הם האוצרות של איתי זלאיט.

תהליך העבודה של זלאיט מתחיל ברחובות, הוא משוטט ומחפש את הגרוטאות הנטושות, מגייס את חבריו לאסוף בשבילו, חתיכות ענקיות של קלקר, צעצועים שבורים, כיסא נדנדה מנופץ ואפילו ענפים של עץ, הכול הולך. לאחר מכן, חוזר זלאיט לסטודיו שלו ושל אביו ויחד הם מתחילים לשבור, לשרוף, להתיך זה אל זה, לעוות ולכופף. זה כמעט אלים, זה כמעט סדיסטי. אך אולי העיוות הגדול מהכול קורה בסוף התהליך, כאשר הדברים נצבעים בצבעי פסטל מתקתקים. אלה הצבעים שהיו אמורים להיות ילדותיים אך את מקומם החליפו צבעי רהב צעקניים בהם נצבעים צעצועי ילדינו.

התחושה בתערוכה של זלאיט מתעתעת. יש בה משהו שקט, נקי מאוד ומסוגנן, כמעט כאילו נכנסנו לחדר ילדים נטוש ובו נערמים הצעצועים, וסוס עץ המחכה למשחק. אך ככל שנעמיק בה עולה תחושת האימה. מה לנו ולפסולת הזו? עד מתי היא תמשיך להיערם בחלל הגלריה. או אולי, מה לה לפסולת ולנו? שהרי זו מטאפורה לחיינו העכשוויים. חורשים וחורשים את תלמי הבנאליות, את ההתניות שהציבו לנו זרים, את החלומות שנטעו בנו זקנים. "די כבר!" רוצה לצעוק. אך התלם צריך עוד להיחרש, והוא ימשיך, אתך או בלעדיך.

התערוכה "חרושת התלמים" מוצגת בגלריה P8 עד 30.5.15. אוצרת: טלי קיים
רח' יהודה הלוי 79, תל אביב